מדע הסרטן והטיפול המתקדם בו הביאו בשורה לחולים, ובישראל כשני שלישים מהם זוכים לחיות יותר משנה מרגע הגילוי • אלא שבפועל נוצר פה פסיפס מורכב של אנשים, עם צרכים שונים ומשתנים, שמערכות התמיכה לא יודעות לעכל: ממימון תרופות, דרך מענה בקהילה ועד הניסיון להשתלב בשגרה ובעבודה • כרגע אין תוכנית לאומית ו”החולים החדשים” נופלים בין הכיסאות.
לפני שמונה שנים קיבלה ליהיא פרלמן־נחום את הבשורה הקשה שהתגלה בגופה סרטן שד גרורתי. בעבר משמעות המילים הללו הייתה שהיא חולה סופנית. כיום, בזכות התקדמות הטיפולים בתחום, היא ממשיכה לחיות את חייה. לכאורה מדובר בבשורה טובה, אלא שבפועל זו חרב מתהפכת. “אני היום בת 46, גרושה עם שלושה ילדים. מאז סיום הטיפולים אני יושבת עם שעון חול ומחכה לשמוע שהסרטן חזר. זה כבר קרה לי פעמיים. כעת אני ברמיסיה (נסיגת המחלה – ג”ו) השלישית, שנמשכת כבר ארבע שנים, ומטופלת פעם בשלושה שבועות בטיפול ביולוגי מונע – אבל אין אף אחד שיודע עד מתי”.
נחום-פלרמן מייצגת את אחת מקבוצות “החולים החדשים” בסרטן. אם בעבר חולקו החולים פחות או יותר לשתי קבוצות – סרטן מקומי שניתן לטיפול והחלמה, או סרטן גרורתי ואלים שהופך לסופני במהירות – הרי שהתרופות החדשות, שנכנסו בהדרגה בשני העשורים האחרונים, האריכו את חייהם של חלק גדול מהחולים, אבל הפכו כל חולה לקטגוריה בפני עצמו – עם סל תרופות ייחודי, סט תופעות לוואי ספציפי ומהלך מחלה משלו.
מאת: גלי וינרב
באדיבות: גלובס
