בשתן-בגברים, 20-60 מיליגרם ל-24 שעות; בנשים-20-55 מיליגרם ל-24 שעות.
בדם: 1.0-2.4 מיליגרם לליטר.

גבישי קלציום אוקסלט בשתן, הם המרכיב הבולט ביותר בין שאר סוגי האבנים בדרכי השתן, ומדידת רמת אוקסלט בשתן חיונית להבנת מנגנון יצירת סוג אבנים זה, כמו גם לזיהוי מצבים מולדים של hyper-oxaluria. 

בסיס פזיולוגי

השכיחות להיווצרות אבנים בדרכי השתן נעה בין 1-12% באוכלוסיה המערבית, כאשר גברים נפגעים פי-3 יותר מאשר נשים, אך נראה כי פער זה קטֵן בשנים האחרונות. כ-30 מיליון אמריקנים סובלים מאבנים בדרכי השתן, כאשר מדי שנה 1.2 מיליון מקרים חדשים מאובחנים שם. בנשים עולה משמעותית שכיחות יצירת אבני כליות לאחר הפסקת המחזור כנראה לאור הירידה ברמות האסטרוגן והשנויים בספיגת הסידן. יצירת אבנים גדולה יותר באזורים חמים ויבשים בגלל איבוד נוזלים וכן מעלייה ברמות ויטמין D בחשיפה מוגברת לשמש. עבודות רבות בעבר ובהווה הוכיחו כי שתייה מרובה, וכתוצאה מכך הפרשת שתן מרובה, יכולים להוריד משמעותית את היווצרות האבנים והישנותן. למרות שהיפר-קלציאוריה היא מפגע מטבולי יותר שכיח, היפר-אוקסאלוריה היא גורם סיכון פי-15 משמעותי יותר להופעת אבנים.

היפר-אוקסאלוריה שכיחה יותר במדינות מפותחות כאשר גם תזונה עתירת חלבונים ושומן תורמים לה.

תהליך יצירת אבנים בדרכי השתן מורכב ומתרחש בפקעיות ובאבוביות של הכליה. התהליך מתחיל עם יצירת תסנין של השתן, הרווי במלחים יוצרי אבנים, כך שנוצרים משקעי גבישים, שניתנים לגילוי במיקרוסקופ אור. גבישים אלה עשויים להישטף ולהיפלט עם השתן, או לשקוע בכליה ולהוות גרעין להיווצרות אבן. רוב הגבישים אינם יציבים ונשטפים עם זרם השתן אל מחוץ לכליה. בכליה מצויים חומרים המונעים שקיעת גבישים גם בריכוזי ריוויון, באופן שסידן ואוקסלט אמורים להגיע בכליה לריכוזים הגבוהים פי-6 עד פי-8 מהריכוזים שיגרמו לשקיעתם במבחנה. ציטרט מעכב יצירת קלציום אוקסלט וקלציום פוספט, בהיקשרו ישירות לסידן מה שמוריד את כמות היונים החופשיים שלו. קיימים בכליה גם חלבונים המעכבים יצירה וצימות של משקעים כגון nephrocalcin, Tamm-Horsfall glycoprotein, osteopontin וכן גליקוז-אמינו-גליקאנים.

הזיקה הרבה של יוני מתכות דו-ערכיות לתרכבות אחרות באה לביטוי בנטייה שלהם ליצור משקעים בלתי מסיסים. בגוף חומצה אוקסלית מתחברת ליונים כמו Ca++, או Fe++ ליצירת גבישים המופרשים בשתן. אנשים עם מפגעי כליות, עם שיגדון (gout), דלקת מפרקים שגרונתית, ואף נשים עם כאבים כרוניים בנרתיק (vulvodynia), נזהרים בדרך כלל מצריכת מזון עתיר בחומצה אוקסלית (עגבניות, תרד תות שדה ועוד), כדי להמעיט את הסיכון ביצירת אבנים בדרכי השתן. כ-80% מאבנים בדרכי השתן נוצרים מקלציום אוקסלט, והיווצרותם קלה יותר כאשר רמת מגנזיום אוקסלט בשתן נמוכה, שכן המלח זה מסיס פי-500 יותר מאשר קלציום אוקסלט, ונוטה פחות להתגבש ליצירת אבן. האוקסלט המופרש בשתן נוצר בעיקר ממטבוליזם של חומצת האמינו גליצין ושל חומצה אסקורבית, ורק מיעוטו מגיע מאוקסלט המגיע ישירות מהמזון. מקובל ש-10% מהאוקסלט מקורו במזון, בעוד 35-50% מגיעים ממטבוליזם של חומצה אסקורבית, ו-40% ממטבוליזם של גליצין. הצריכה היומית הממוצעת של אוקסלט מהמזון היא של 80 עד 120 מיליגרם ביום, אך בדיאטה מערבית טיפוסית היא יכולה לנוע בין 45-350 מיליגרם ליום.

מרכיב חשוב נוסף ליצירת אבני קלציום אוקסלט הוא היפראוקסלאוריה, או ריכוזי אוקסלט גבוהים בשתן, המוגדר כהפרשה של מעל ל- 50 מ”ג ליום. פרט למשקעי אבני קלציום אוקסלט בשתן גורם אוקסלט לפגיעה בתאי האבוביות בתהליך של פראוקסידציה, ושקיעה זו של קלציום אוקסלט בכליה הגורמת לעתים לאי-ספיקה חמורה של הכליות ידועה כאוקסלוזיס.

Primary hyperoxaluria, type I, מתרחש ב-1 מ-120,000 לידות בגין חסר של אנזים פריאוקסיזומאלי בכבד הזקוק לוויטמין B6 כקו-פקטור, והמסב חומצה גליאוקסילית לגליצין. חסר האנזים מביא להצטברות רבה של חומצה גליקולית ושל אוקסלט המופרש בשתן. מצב של היפר-אוסאלוריה ראשונית הוא נדיר עם רמות ממוצעות של מעל 200 מיליגרם אוקסלאט בשתן של 24 שעות. מצב זה מוביל לכשל כליות ב-50% מהמאובחנים עם המפגע כבר בגיל 15 שנה, ולכשל כליות ב-80% מהמאובחנים כבר בגיל 30. דיאליזה אינה יעילה בהרחקת די אוקסלט מהנסיוב, כדי להגן על הכליות ואיברים אחרים מפני אוקאסלוזיס. עודף גדול של אוקסלט מוביל למצב של נפרוקלצינוזיס ולאי ספיקה סופנית של הכליה כבר בילדות.

Primary hyperoxaluria, type II, מצב הרבה פחות שכיח מקודמו, ובו חסר אנזימטי מאפשר הסבה של glyoxylate לאוקסלט. בסוג זה של אוקסאלוריה ראשונית הנזק סופני לכליה מעט פחות שכיח, וכמו כן ויטמין B6 אינו יעיל בטיפול ב-type II.

הסיבה השנייה לאוקסאלוריה (כ-5% מכלל המקרים) היא תוצאה של ספיגה פתולוגית במעי, הקשורה לשלשולים כרוניים והפרעה בספיגת שומן (steatorrhea). חומצות השומן נקשרות לסידן ומגנזיום ומשאירות את האוקסלט חפשי לספיגה. עודף חומצות שומן וחומצות המרה פוגעות באפיתל של המעי הגס והופכות אותו לעביר במיוחד לספיגת אוקסלט.

קוליטיס, צמקת מרתית או אי-ספיקה של הלבלב, ובנוסף מצבים לאחר כריתת מעי דק וניתוחי למעקפי-מעי בריאטריים למניעת השמנת יתר, יכולים לגרום לתהליך דומה. אוקסאלוריה אָנטָרית גורמת להפרשת אוקסלט בשתן ברמה ממוצעת של 80 מיליגרם ל-24 שעות, או אף למעלה מכך.

סיבה שלישית היא אוקסאלוריה על רקע תזונה לא נכונה ואכילת מוצרים עשירים באוקסלט כגון אגוזים, שוקולד, תה, תרד, ברוקולי ועוד, הגורמים אף הם להיפראוקסלאוריה. חשוב לציין כי הגבלה של סידן במזון מגבירה משמעותית את ספיגת האוקסלט.

פענוח תוצאות הבדיקה

רמות מוגברות של אוקסלט בשתן נמצא באוקסאלוריה ראשונית, בשחמת הכבד, בחסר כרוני של ויטמין B6, בסוכרת, סרקואידוזיס, סטטוריאה בשל אי ספיקה של הלבלב, מחלת צליאק, גידול יתר של אוכלוסיית חיידקי המעיים, כריתת המעי העקום (ileum) במצבי נמק, מחלת דרכי המרה, מעקף jejunoileal.

רמה נמוכה של אוקסלט בשתן נמצא בכשל של הכליות.

הוראות לביצוע הבדיקה

לצורך הבדיקה יש לבצע איסוף שתן של 24 שעות בכלי פלסטי המכיל 10 מיליליטר של חומצת מלח (HCl) מרוכזת כדי למנוע את פירוק אוקסלט.  שלושה ימים לפני מתן השתן יש להימנע מאכילת תרד, תות שדה, אפונה, עגבניות, שוקולד, ריבס ופלפל., וכן להימנע משתיית תה וקקאו. אין ליטול ויטמין C באותו פרק זמן כהכנה לבדיקה.