במאמר המתפרסם ב-JWATCH מובאים שני מחקרים חדשים אשר בחנו את ההשפעה של התערבות חינוכית על הפחתת שימוש מיותר באנטיביוטיקה ואת ההשפעה שיש על הרופא ההנחה שהחולה מצפה ממנו למרשם אנטיביוטיקה, בשונה מציפיות החולים למרשם אנטיביוטיקה בפועל.
במחקר הראשון בו השתתפו 15 מחלקות מיון, בוצעה התערבות חינוכית ב-8 בתי חולים שנבחרו באופן רנדומלי, שכללה הן את הרופאים והן את החולים. מטרת ההתערבות הייתה להפחית את מרשם האנטיביוטיקה במקרי זיהומים לא ספציפיים בדרכי הנשימה העליונים upper respiratory infections) URI) ובברונכיטיס חריף (בחולים עם ברונכיטיס כרוני), כאשר 7 בתי החולים האחרים היוו בקרה. במחקר התברר כי בהשוואה בין השנה שקדמה להתערבות לשנה אחריה, מרשמי האנטיביוטיקה פחתו מ-52% ל-42% בבתי חולים בהם הייתה התערבות, אך נשארה ללא שינוי בשאר בתי החולים.
במחקר השני שנערך ב-10 מחלקות מיון, תיחקרו החוקרים הן חולים והן את הרופאים ב-272 ביקורים בחדר המיון בגלל URI או ברונכיטיס חריף. כמחצית מהחולים ציינו טרום המפגש עם הרופא, כי הם מצפים לקבל אנטיביוטיקה. עם זאת, החלטת הרופאים לרשום אנטיביוטיקה הייתה קשורה משמעותית עם ההנחה שלהם כי החולה יצפה לקבל מהם אנטיביוטיקה אך לא עם ציפיות החולה בפועל. מכאן עולה המסקנה כי הרופאים העריכו בצורה לא נכונה את ציפיות החולה.
בסך הכל נתנו הרופאים מרשם ל-68% מחולי הברונכיטיס ול-9% מחולי שאר ה-URI. יש לציין כי במחקר עלה שסיפוק החולים מהביקור, לא היה קשור עם קבלת מרשם לאנטיביוטיקה. כותב המאמר טוען שמעניין לראות כיצד רופאים ממהרים למלא את ציפיות החולים לקבלת אנטיביוטיקה, למרות שמחקרים קליניים, הנחיות קליניות והחוש הבריא מצביעים על כך שעליהם לנהוג באופן הפוך לדרך שבה הם מתנהלים.
הידיעה הועברה ע”י חנה מרכוס מערכת Pharmaline
