שלושה מאמרים שהתפרסמו לאחרונה סיפקו תובנות חדשות על המבנה התלת-ממדי של החלבונים שמאפשרים לנו לראות צבעים, וכיצד הם מגיבים לאורכי גל שונים. הממצאים עשויים לסייע בהבנת מחלות ראייה תורשתיות.
מערכת הראייה שלנו מבוססת על שני סוגים של תאים ברשתית העין: קנים ומדוכים. המדוכים מאפשרים לנו להבחין בין צבעים ולראות פרטים חדים בתאורה טובה, ואילו הקנים רגישים במיוחד לאור חלש ומאפשרים לנו לראות בתנאים של תאורה מועטה. שני סוגי התאים מכילים אופסינים – חלבונים הרגישים לאור ומתרגמים אותו לאותות המועברים למוח, שמרכיב מהם תמונה. מוטציות בחלבונים האלו יכולות להוביל לעיוורון צבעים, עיוורון לילה ואף עיוורון מלא.
שלושה מאמרים שפורסמו לאחרונה בכתב העת Science מספקים תובנות חדשות על המבנה ועל מנגנוני הפעולה של אופסיני המדוכים, שמשתתפים בתהליך ראיית הצבעים.
האופסינים הם חלבונים הנמצאים במעטפת התא, וקושרים אליהם מולקולה בשם רטינל, שהיא נגזרת של ויטמין A. הרטינל רגיש לאור, והמבנה שלו משתנה בעקבות חשיפה אליו. כדי להבין כיצד המערכת הזו פועלת ומה מתרחש בעקבות החשיפה לאור, החוקרים ביקשו לפענח את המבנה התלת-ממדי של החלבונים במצבים שונים. האופסינים הם זעירים – גודלם כחמישה ננומטר – וכמו חלבונים אחרים, אי אפשר להבחין בפרטיהם באמצעות מיקרוסקופ אור רגיל. כדי לחקור אותם נדרש מיקרוסקופ אלקטרונים, המאפשר לבחון מבנים זעירים בהרבה.
ועדיין, גם באמצעות מיקרוסקופ אלקטרונים, פענוח המבנה של חלבונים ברמה האטומית היא משימה מורכבת. תמונה בודדת של אופסין אינה מספיקה כדי לבנות מודל תלת-ממדי שלו: צריך לאסוף תמונות רבות, שאותן יש לפענח בעזרת שיטות חישוביות מתקדמות לעיבוד תמונה. התהליך מחייב כמות גדולה של חלבונים בתמיסה נקייה, וכן מניעת תזוזה שלהם בזמן הצילום. לשם כך מקררים את הדגימה לטמפרטורה של מתחת למינוס 100 מעלות. שיטה זו נקראת מיקרוסקופיית אלקטרונים קריוגנית, והיא משמשת לפענוח המבנים של חלבונים רבים. החוקרים שפיתוחו את השיטה הזו אף זכו על כך בפרס נובל בשנת 2017.
כדי להגביר את האות המתקבל בתנאי תאורה חלשה, יש לנו בעין הרבה יותר תאי קנים מתאי מדוכים. עד היום המידע העיקרי על מבנה האופסינים הגיע מחיישני האור שבתאי הקנים של פרות, שנמצאים בכמות גדולה מאוד בעיניים הזמינות למחקר מתעשיית הבשר. לעומת זאת, המחקר באופסינים של המדוכים מאתגר יותר, בין היתר משום שקשה להפיק מהם כמות מספקת למחקר.
שלושת המחקרים, בהובלת מעבדות משוויץ, מיפן ומסין, הצליחו להתגבר חלק מהקשיים ולפענח מבנים של אופסיני מדוכים במצבים שונים. החוקרים החדירו לתרביות תאים מקטעי DNA שמכילים את ההוראות ליצירת האופסינים, וכך גרמו להם לייצר כמויות גדולות של החלבונים, הרבה מעבר לכמות שאפשר להפיק ישירות מהעין.
משחקי צבעים
כדי להבחין בין צבעים יש לנו שלושה סוגים של מדוכים, שכל אחד מהם מכיל אופסין בעל רגישות שונה לאורכי גל. מקובל לכנות אותם אופסינים אדומים, ירוקים וכחולים: האופסין “הכחול” קולט אור באורכי גל קצרים, סביב 420 ננומטר; האופסין הירוק סביב 530 ננומטרים; והאופסין האדום סביב 560 ננומטרים. קיימת חפיפה בין טווחי הרגישות של האופסינים, בעיקר בין הירוק לאדום. לכן אורך גל מסוים יכול להפעיל שניים ואף שלושה סוגי אופסינים בו-זמנית. ההבדלים בעוצמת ההפעלה שלהם מאפשרת למוח לפענח איזה צבע אנחנו רואים.
במחקר שהובילה הקבוצה מסין פענחו החוקרים את המבנים של שלושת אופסיני המדוכים האנושיים במצבם הפעיל, לאחר חשיפה לאור. המחקר מיפן בחן את המבנים של האופסינים האדום והירוק מקופי מקוק במצב החשוך והלא פעיל, לפני חשיפה לאור. המחקר השלישי, בהובלת החוקרים משוויץ, התמקד במבנים של האופסינים הכחול והירוק האנושיים במצב החשוך. כדי למנוע את הפעלת האופסינים ולשמור אותם במצב הלא פעיל נדרשו החוקרים לעבוד במשך כמה ימים בחדרי חושך, תחת אור אדום עמום. מדובר בתהליך ארוך ומאתגר שנועד לשמר את מצב החלבונים לפני החשיפה לאור.
המבנים שפוענחו אפשרו לחוקרים לבחון היכן נמצאות מוטציות הקשורות למחלות ראייה תורשתיות, וכיצד הן עשויות להשפיע על מבנה האופסינים. בנוסף הם למדו כיצד שלושת החיישנים קושרים את אותה המולקולה – רטינל – ובכל זאת מצליחים להגיב לאורכי גל שונים. חלבונים בנויים כרצף של מולקולות קטנות בשם חומצות אמינו, והאזור בחלבון שאליו נקשר הרטינל נקרא “כיס הקשירה”. מהמבנים עולה כי כיס הקשירה באופסין הכחול הוא בעל נפח גדול יותר, והוא מורכב מיותר חומצות אמינו בעלות מטען חשמלי, בהשוואה לכיס הקשירה של האופסינים הירוקים והאדומים. הבדל זה יוצר סביבה כימית שונה בעבור הרטינל, וכך עשוי להסביר את הרגישות לאורכי גל קצרים יותר של האופסין הכחול, ואת ההבדל הגדול ברגישות לאורכי גל בינו לבין האופסין הירוק והאדום.
כיסי הקשירה של הרטינל באופסינים הירוק והאדום דומים מאוד זה לזה, אבל לא זהים, ויש הבדלים של כמה חומצות אמינו בין כיסי הקשירה שלהם. החוקרים מצאו שלושה חומצות אמינו ששינוי שלהן יכול להפוך את האופסין הירוק לרגיש לאור אדום, ולהפך.
מהירות התגובה
החוקרים השוו גם את מהירות הפעולה של חיישני האור במדוכים לזו של החיישנים בקנים באמצעות מבחני פעילות בתאים. התוצאות הראו כי חיישני המדוכים פועלים מהר יותר ולזמן קצר יותר מחיישני הקנים. החוקרים משערים שההבדל קשור לגודל כיס הקשירה של הרטינל. במדוכים הוא קטן יותר מאשר בקנים, והדבר עשוי לאפשר תגובה מהירה יותר. בנוסף, המבנים שפוענחו מצביעים על כך שחיישני המדוכים גמישים יותר ונוטים לזוז יותר מחיישני הקנים, תכונה העשויה להשפיע מהירות הפעולה שלהם.
המבנים החדשים שפוענחו עשויים לסייע בעתיד בהבנת הבסיס המולקולרי של מחלות הקשורות לאופסינים שבתאי המדוכים, ואולי גם בפיתוח טיפולים עבורן. עם זאת, חשוב לזכור שהמבנים מספקים תמונה קפואה של מצבים מסוימים בחלבונים, ואינם מתארים לבדם את כל התהליך הדינמי של קליטת האור והעברת האות למוח. הבנה מלאה יותר של מנגנוני ההפעלה שלהם תדרוש ניסויים נוספים.
מאת: אורי ברמן
באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/




