האם חוויות טראומטיות עלולות להשאיר סימנים ביולוגיים שישפיעו על בריאותם ורווחתם של הדורות הבאים? על טראומה בין-דורית והשלכותיה הביולוגיות, לרגל יום השנה ל-7 באוקטובר.
ההגדה של פסח מצווה: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. סיפור השעבוד והיציאה לחירות לא שייך רק לעבר – הוא מועבר שוב ושוב מדור לדור, כזיכרון שמהדהד גם אצל מי שלא חווה אותו בעצמו. בהשראתו, דורות של יהודים בישראל וברחבי העולם חיים עם התחושה שמה שקרה לאבותינו ואימותינו ממשיך איכשהו להתקיים גם בתוכנו.
רבים מאיתנו חוו טראומה לפני שלוש שנים, בשבת השחורה של 7 באוקטובר 2023. אבל לא כל הטראומות זהות, וחלקן עלולות להשפיע לא רק על מי שחווה אותן, אלא גם על הדורות הבאים. טראומה בין-דורית היא מצב שבו אירועים טראומטיים מהעבר ממשיכים להשפיע ולהדהד בחיי הצאצאים של חווה הטראומה, שמעולם לא התמודדו עם המצוקה המקורית. הסברים אפשריים לתופעה כוללים גורמים פסיכולוגיים והתנהגותיים שמשפיעים על הסביבה שבה גדלים הצאצאים. אם ההורים עברו טראומה, למשל, ההתנהגות שלהם ומצבם הרגשי יושפעו מכך, וצאצאיהם עלולים לגדול בסביבה לא יציבה, עם הורה מרוחק רגשית או חרד, מה שתורם להעברת הפגיעה לדור הבא. גם גורמים חברתיים ותרבותיים הם הסבר אפשרי, במיוחד כשמדובר בטראומה קולקטיבית כמו השואה, שהובילה לנרטיבים שעוברים מדור לדור. מחקרים מראים כי ההעברה מתרחשת לא רק דרך ניסיון חיים העובר מדור לדור: קיימים גם מנגנונים ביולוגיים המעצבים את דורות ההמשך.
במשך שנים רבות רווחה האמונה שלפיה מקורן של התכונות שאנו מעבירים בתורשה לצאצאינו במידע התורשתי, ה-DNA, והן אינן מושפעות ממעשינו או מהסביבה. אך ממצאים שהראו כי לסביבה יש השפעה על הדרך שבה הגֵנים באים לידי ביטוי הניחו את הבסיס לתחום בשם אפיגנטיקה, מונח שמשמעותו “מעל לגֵנים”. אפיגנטיקה מסבירה כיצד גם כאשר לאדם יש גֵנים מסוימים, תנאי החיים שלו יכולים להשפיע על הדרך שבה הגוף מבטא את אותם גֵנים בלי לשנות את הרצף הגנטי עצמו. שינויים כאלה יכולים לבוא לידי ביטוי אצל יצור חי שחווה תנאי סביבה מסוימים – ואף אצל צאצאיו, דורות ההמשך.
שינויים קטנים, השפעה לדורות
טראומה, לדוגמה, יכולה לגרום לשינויים אפיגנטיים שמשפיעים על גֵנים הקשורים לתגובה ללחץ. שינויים אלו כוללים מתילציה של DNA, כלומר קשירה של מולקולות קטנות בשם קבוצות מתיל ל-DNA. המתילציה יכולה למנוע מהתאים “לקרוא” את המידע שבגֵנים שבהם היא התרחשה, ולכן ייוצרו מהם פחות חלבונים.
שינוי אפיגנטי נוסף קורה דרך הליפוף של ה-DNA סביב חלבונים בשם היסטונים, שעשוי להתהדק או להשתחרר. כאשר הליפוף מהודק מדי, למנגנונים התאיים קשה לגשת לקרוא את ה-DNA, וכך הגֵנים באזור המהודק יתבטאו פחות. ועוד מנגנון כולל מולקולות RNA קטנות שיכולות לעכב את תרגום ההוראות מה-DNA לחלבון. מנגנונים אלו משפיעים על האופן שבו גֵנים פועלים בלי לשנות את רצף ה-DNA עצמו, ויכולים להיות מושפעים מגורמים סביבתיים כמו תזונה, לחץ – וגם טראומה. האם הם יכולים לעבור מהורים לצאצאים?
שינויים אפיגנטיים אצל בעלי חיים
קיימות ראיות להעברה בין-דורית של שינויים אפיגנטיים אצל בעלי חיים. למשל, צאצאים של דפניות שנחשפו לאותות כימיים שמפרישים טורפים נולדו עם “קסדה” גדולה יותר לראשם, מבנה שמסייע בהגנה מפני טריפה. בניסויים שבהם עכברים נחשפו לתזונה שונה, לטמפרטורות נמוכות או לרעלים, התברר שהצאצאים של אותם עכברים שקלו יותר או הפגינו שינויים התנהגותיים, כמו יותר או פחות התנהגויות דמויות חרדה. אצל תולעים מהמין Caenorhabditis elegans, גֵנים שפעולתם הופסקה בשל שינוי אפיגנטי נותרו לא פעילים (מושתקים) במשך 80 דורות או יותר.
במחקר משנת 2011 שבחן כיצד לחץ משפיע על התנהגותם של עכברים במשך מספר דורות, נמצאו שינויים התנהגותיים שעברו לבני דור ההמשך, אף על פי שהם לא נחשפו לגורם הלחץ. החוקרים חשפו גורי עכברים שזה עתה נולדו ללחץ כשהפרידו אותם מאימהותיהם למשך מספר שעות ביום במהלך השבועיים הראשונים לחייהם. במקביל, גם האימהות נחשפו לגורמי לחץ, כמו שחייה במים קרים. כאשר הגורים גדלו הם הראו שינויים התנהגותיים ארוכי טווח, כמו אימפולסיביות ולקיחת סיכונים מוגברת. ההתנהגויות הללו עברו גם לצאצאיהן, אפילו כשמי שגידלו אותם היו אימהות מאמצות שלא נחשפו ללחץ. כלומר, השינויים ההתנהגותיים לא נבעו מסגנון ההורות לבדו, אלא עברו בתורשה, ככל הנראה באמצעות מנגנונים אפיגנטיים. החוקרים מצאו גם שבאזורים הקשורים לוויסות לחץ במוחותיהם של העכברים שהופרדו מאימהותיהם נוצר פחות חלבון המשמש להעברת מסרים בין תאי העצב, מה שמעיד על השפעה מתמשכת של הטראומה המקורית על המוח.
אחד המחקרים פורצי הדרך בתחום האפיגנטיקה והטראומה הבין-דורית בחיות מודל הראה שאצל עכברים שלמדו לקשר בין ריח לתחושה לא נעימה, החוויה הטראומטית השפיעה על ההתנהגות ועל מבנה המוח של הדורות הבאים. במחקר נוצרה אצל העכברים התניית פחד שקושרה לריח מסוים – בכל פעם שהם נחשפו לריח הם קיבלו הלם חשמלי, מה שגרם להם לקשר בין הריח המסוים הזה ובין תחושת כאב. צאצאיהם של העכברים הראו רגישות מוגברת לאותו ריח, וגם שינויים מבניים במוח שקשורים לקולטני הריח, אף שהם לא נחשפו להתניה ישירות. ההשפעות האלו נמשכו גם בדור השני של הצאצאים, נכדיהם של העכברים המקוריים שעברו את ההתניה.
באותו מחקר, החוקרים מצאו גם שינויים אפיגנטיים ב-DNA של תאי הזרע בגֵן שקשור לייצור הקולטן לריח הספציפי הזה בדור הראשון של הצאצאים: על הגֵן הייתה פחות מתילציה, שינוי שיכול להגביר את ביטויו, מה שעשוי להסביר את הרגישות המוגברת לריח. כדי לשלול אפשרות שהטיפול ההורי הוא שהשפיע על הצאצאים, החוקרים הפרידו בין ההורים הביולוגיים לחלק מהצאצאים, שגדלו עם הורים שלא עברו את התניית הפחד מהריח. למרות זאת, הצאצאים עדיין הראו שינויים התנהגותיים ושינויים במבנה המוח, ומכאן שהשינויים האלה אינם תוצאה של טיפול הורי, אלא נובעים מהעברה ביולוגית-תורשתית.
ומה איתנו?
שאלה מעניינת לא פחות היא אם התופעה קיימת גם אצל בני אדם. אחת החוקרות הבולטות בתחום היא רחל יהודה, פרופסור לפסיכיאטריה ומדעי המוח, מנהלת המחלקה לחקר הפרעה פוסט-טראומטית בבית הספר לרפואה של בית החולים “הר סיני” (Mount Sinai Hospital) בניו יורק. באחד המחקרים המפורסמים שלה בחנה יהודה את הגֵן FKBP5, שאחראי על ויסות תגובת הגוף למצבי לחץ, בקרב צאצאים של ניצולי שואה. מטרת המחקר הייתה לבדוק אם ממצאי מחקר קודם, שבו נמצאו רמות מתילציה נמוכות של הגֵן בקרב צאצאים של ניצולי שואה, תקפים גם במדגם גדול יותר של משתתפים. רמת מתילציה נמוכה פירושה ש”מתג הכיבוי” של הגֵן הוחלש, מה שיכול להוביל לביטוי מוגבר שלו.
תוצאות המחקר הראו כי אצל צאצאים של ניצולי שואה הייתה רמת מתילציה נמוכה במידה משמעותית בהשוואה לנבדקי קבוצת הביקורת. התוצאה הייתה בולטת במיוחד אצל צאצאים לאימהות שחוו את טראומת השואה בגיל צעיר. בעוד שכקבוצה, צאצאי ניצולי השואה דיווחו על רמות גבוהות יותר של חרדה בהשוואה לנבדקי קבוצת הביקורת, ניתוח בתוך הקבוצה הראה כי רמות נמוכות יותר של מתילציה בגֵן FKBP5 היו קשורות לדיווח על פחות תסמיני חרדה. החוקרים שיערו שהממצא הזה מצביע על מנגנון המגביר חוסן. כך או אחרת, התוצאות מצביעות על כך שחשיפה של האימהות לאימי השואה השפיעה על הביולוגיה של הצאצאים. בשונה ממחקרים על בעלי חיים, במקרה הזה אי אפשר לדעת מהם המנגנונים שדרכם נוצר השינוי האפיגנטי, ולכן אי אפשר לדעת אם גורמים פסיכולוגיים-התנהגותיים או חברתיים-תרבותיים גרמו לרמות המתילציה הנמוכות. ייתכן, למשל, שההתנהגות ההורית השפיעה על רמות המתילציה, ולאו דווקא העברה אפיגנטית ביולוגית בלבד.
הלם קרב ואימי השואה
במחקר אחר של יהודה על אנשים עם הלם קרב נמצא שמטופלים שהגיבו היטב לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי הראו ירידה במתילציה של הגֵן FKBP5. מחקרים נוספים של יהודה ועמיתיה על ניצולי שואה וצאצאיהם הראו שלניצולי שואה שסבלו מ-PTSD (הפרעה פוסט-טראומטית) היו גם רמות נמוכות של ההורמון קורטיזול, שקשור לתגובת לחץ. רמות נמוכות של קורטיזול קשורות לבקרה ולוויסות של תגובת הגוף ללחץ, והן יגרמו, באופן פרדוקסלי, לרגישות יתר של המערכת. גם לילדיהם הבוגרים של הניצולים היה סיכון גבוה מלאחרים לסבול מהפרעות מצב רוח, חרדה ו-PTSD, ולרבים מהם היו רמות קורטיזול נמוכות.
מחקר של קבוצת חוקרים אחרת בחן באמצעות שאלונים את רמות ה-PTSD המשוער בקרב צאצאי ניצולי שואה לפני ואחרי 7 באוקטובר. לפני המתקפה לא נמצא הבדל משמעותי בינם ובין קבוצת הביקורת, אך אחריה שיעורי ה-PTSD המשוער היו גבוהים יותר בקרב צאצאי הניצולים, במיוחד אצל מי שדיווחו שגם הוריהם או סביהם סבלו ככל הנראה מ-PTSD. המחקר לא בדק מנגנונים אפיגנטיים, ולכן אי אפשר לדעת מה עומד בבסיס ההבדל בין הקבוצות, אך הממצאים עולים בקנה אחד עם האפשרות שטראומה של דורות קודמים עשויה להיות קשורה לפגיעוּת מוגברת בעת חשיפה לטראומה חדשה. חשוב לזכור שהמחקר בדק PTSD משוער, שאינו אבחנה קלינית, אלא הערכה המבוססת על שאלונים.
מחקר שפורסם בפברואר 2025 על דפוסים אפיגנטיים בעקבות חשיפה לאלימות בקרב שלושה דורות של פליטים סוריים שחיים בירדן זיהה 14 אזורים ב-DNA שבהם היה מתאם בין דפוסי המתילציה לחשיפה של הדורות הקודמים לטראומה. המחקר כלל סבתות שחוו אירועי אלימות בשנת 1980 באופן ישיר, את בנותיהן שנחשפו אליהם עוד ברחם ואת ילדיהן, וכן אימהות שחוו אירועי אלימות ב-2011 באופן ישיר ואת ילדיהן, שחלקם חוו אותם באופן ישיר וחלקם נחשפו אליהם בעודם ברחם. לצידם נבדקו משפחות סוריות שהגיעו לירדן לפני 1980 ולא נחשפו לאירועי אלימות, אשר שימשו קבוצת ביקורת.
במהלך המחקר נאספו מהמשתתפים דגימות DNA, והם נשאלו על החשיפה לטראומה ועל גורמים פסיכולוגיים וחברתיים שונים. החוקרים זיהו אזורים ספציפיים בגנום שבהם נמצאו הבדלים ברמות המתילציה בקרב משתתפים שנחשפו לאלימות ישירות או דרך הדורות הקודמים. בנוסף לכך, נמצא מתאם בין מספר אירועי האלימות שחוו המשתתפים ובין רמות המתילציה. אף שזהו מדגם מצומצם, שכלל 48 משפחות ו-131 משתתפים בלבד, הממצאים מספקים תמיכה נוספת לקשר בין חשיפה לטראומה בין-דורית ובין אפיגנטיקה.
אתגר אתי, מתודולוגי – ותפיסתי
המחקר בתחום עדיין בחיתוליו, וחלק מהראיות מבוססות על מחקרים בבעלי חיים או על מדגמים קטנים. במחקר על בני אדם קיים אתגר מתודולוגי ואתי מהותי: בעוד במחקרים על מכרסמים אפשר להפריד את הגורים מאימם הביולוגית מיד עם הלידה כדי לנטרל את השפעת סגנון ההורות, מה שמכונה “מחקרי אומנה צולבת”, אין אפשרות ליצור נסיבות כאלה כשמדובר בבני אדם. כתוצאה מכך, קשה לקבוע אם השינויים אצל הצאצאים נובעים ממנגנונים אפיגנטיים שהורשו, מגדילה לצד הורה שמתמודד עם אתגרי סביבה, משני הדברים גם יחד או מגורמים אחרים. אף שנמצאו קשרים בין טראומה של ההורים ובין מתילציה של גֵנים אצל הצאצאים, עדיין אין הסכמה רחבה בתחום ונדרשים מחקרים נוספים כדי להבין את התמונה המלאה.
הממצאים האלה אולי נראים מדכדכים במבט ראשון, אולם ההשפעות האפיגנטיות של טראומה בין-דורית הן לאו דווקא שליליות. אחת ההשערות היא שלחלק מהשינויים האפיגנטיים שנוצרים בעקבות מצבי לחץ יש גם תפקיד הסתגלותי: הם עשויים להכין את הגוף, ואולי גם את הדורות הבאים, לסביבה שבה איומים דומים צפויים להופיע שוב. תופעת הטראומה הבין-דורית עלולה לקדם נרטיב מוטעה של חוסר תקווה וחוסר אונים, משום שהעבר של דור אחד עלול להותיר צלקות על הדורות הבאים. אך היות שמדובר במנגנונים אפיגנטיים שיכולים להשתנות לאורך החיים, ייתכן שההשפעה דינמית והפיכה: כמו שאירועי לחץ וטראומה יכולים ליצור שינויים אפיגנטיים, כך גם שינויים באורח החיים, תמיכה חברתית או טיפול מתאים יכולים ליצור שינויים שיקדמו ריפוי וחוסן.
נראה שמה שאנחנו נושאים בגופנו ובנפשנו אינו בלעדי לנו, אלא גם חלק ממורשת בין-דורית שאפשר להבין ואולי אף לשנות. בישראל של אחרי 7 באוקטובר, השאלה הזאת כבר אינה עוסקת רק במה שקיבלנו מהדורות שקדמו לנו, אלא גם במאפייני התקופה שאנחנו חיים בה שילוו את הדורות שיבואו אחרינו.
מאת: גל פרלמן
באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/
