החוק מאפשר למשרד הבריאות להעניק לרוקחים רישיון זמני בנסיבות מסוימות. בפועל, ניתנים רישיונות זמניים לרוקחים כדבר שבשגרה, והמעבר לרישיון הקבוע הוא במרבית המקרים הליך בירוקרטי ותו לא.
הרישיון לעסוק ברוקחות, בדומה ליתר הרישיונות לעסוק במקצועות שונים בישראל, אינו מוגבל בזמן. מי שעמד בדרישות הכשירות שקבע החוק, רשאי לעסוק ברוקחות כל ימי חייו, אלא אם כן נשלל רישיונו בהליך משמעתי. ככל שמדובר ברוקחים, רק במקרים נדירים ביותר נשלל רישיונו של רוקח, ובמרביתם נעשה הדבר לתקופות קצרות יחסית. רוקחים, בדומה ליתר בעלי המקצועות המוסדרים בישראל, אינם נדרשים על פי חוק לעדכן את ידיעותיהם המקצועיות, ואינם עומדים למבחן מחודש לאחר שניתן להם הרישיון.
יחד עם זאת, מאפשר החוק למשרד הבריאות להעניק רישיון זמני לרוקח. תקנה 3 לתקנות הרוקחים, שהותקנו בשנת 1930 ועברו מאז שינויים מעטים, קובעת, כי “כל מקום שהמנהל מוצא צורך בכך ועד לגמר הפורמליות למתן הרישיון, הרשות בידו ליתן רישיון זמני לעסוק כרוקח לא יותר משישה חודשים, והרשות בידו לחדש אותו רישיון זמני לפי הכרעת דעתו”. כדרכם של דברי חקיקה מתקופת המנדט הבריטי, מנוסחת התקנה בצורה רחבה, וקובעת למעשה כי בכל מקרה ניתן לתת רישיון זמני, עד לגמר ההליכים למתן רישיון קבוע. הוראה זו דומה להוראה הקיימת בחוקים נוספים מתקופת המנדט, כגון פקודת הרופאים. לעומת זאת, בחוקים חדשים יותר, כגון אלה המתייחסים לעורכי דין, אין כלל סטטוס של רישיון זמני לעסוק במקצוע.
מלשון התקנה עולה, כי היא אינה קובעת קריטריונים מהותיים לנסיבות בהן יש לתת רישיון זמני. מכיוון שנאמר כי הרישיון הזמני יינתן “עד לגמר הפורמליות למתן הרישיון”, אפשר להניח כי התקנה חלה רק ביחס לאנשים המצויים בהליך כלשהו לקבלת רישיון, ולא לגבי אנשים נעדרי כל כישורים לעסוק ברוקחות. ייתכן כי בעבר הייתה התקנה מכוונת למקרים מיוחדים, בהם מבקשי הבקשה נדרשו להציג מסמכים נוספים, שהמצאתם ארכה חודשים ארוכים. מקרה מיוחד כזה נידון בזמנו על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין ב-ע”א 2389/90 מדינת ישראל נ' רומי פורטונה פ”ד מו(2) 280.
במקרה הנ”ל דובר באישה שטענה, כי החזיקה ברישיון רוקחות במצרים, כשלא היה ביכולתה להציג מסמכים המוכיחים זאת. משרד הבריאות נתן לה רישיון זמני שחודש במשך שנים, במסגרת הסדר שקיבל תוקף של פסק דין. כאשר בשלב מסוים ביקשה המדינה להתנות את חידוש הרישיון במעבר בחינה מקצועית, פנתה הרוקחת לבית המשפט. בית המשפט העליון קיבל את טענות הרוקחת וקבע, כי ניתן לסרב לחדש את הרישיון, בנסיבות העניין, רק על בסיס הליך משמעתי לפי פקודת הרוקחים. בכך ניתן לרישיון הזמני מעמד כמעט זהה לזה של רישיון קבוע, אם כי הדבר נבע בראש ובראשונה מהעובדה, שבמקרה הספציפי חודש הרישיון במשך שנים רבות ללא כל טענות מצד משרד הבריאות.
אולם מקרים בהם קיים קושי אובייקטיבי להציג מסמכים רלוונטיים, נדירים ביותר כיום. למרות זאת, לא רק שמשרד הבריאות אינו נמנע מלנקוט בפרקטיקה של מתן רישיון זמני לרוקחים, אלא שהוא נוקט בה כדבר שבשגרה. למעשה, כל הרוקחים בישראל מקבלים בתחילה רישיון זמני למשך שנה. לאחר מכן, בהתאם לקריטריונים שלא פורסמו, שוקל משרד הבריאות האם להעניק רישיון קבוע או לחדש את הרישיון הזמני לתקופות נוספות. פרקטיקה זו מהווה ניצול לרעה של מוסד הרישיון הזמני. כאשר מבקש רישיון עומד בכל דרישות החוק, אין כל סיבה להימנע מלתת לו רישיון קבוע, והענקת רישיון זמני היא בלתי-הולמת. ברוב המקרים, אין משמעות גדולה לפרקטיקה זו: הרישיון הזמני אינו מגביל את בעליו מבחינת סמכויותיו החוקיות, ובדרך כלל, בחלוף שנה, ניתן לרוקח רישיון לכל החיים. יחד עם זאת, רישיון זמני מחייב את בעליו להגיש לפחות פעם נוספת בקשה למשרד הבריאות, ויש לו לפחות משמעות מעשית אחת – הרוקחים הצעירים נדרשים לשלם למשרד הבריאות אגרת רישוי כפולה, שלא לצורך.
כאמור, ברוב המקרים, לאחר סיום תקופת הרישיון הזמני, ניתן רישיון קבוע, ולכאורה לא מתעוררת בעיה כלשהי. הבעיה העיקרית נוגעת לאותם רוקחים שכלל אינם מודעים לצורך לחדש את הרישיון, ולא טורחים לעשות זאת. לכאורה, רוקח שתוקף רישיונו הזמני פג ולא חודש, אינו רשאי לעסוק כלל ברוקחות. יחד עם זאת, כאשר הליך חידוש הרישיון הוא טכני בלבד, התוצאה לפיה רוקח כזה, שכבר הוכיח למשרד הבריאות את כשירותו לקבל רישיון, יהיה מנוע לעסוק ברוקחות – היא בעייתית. מקרה כזה נידון בפסק דין של בית המשפט המחוזי משנת 2001, שלא פורסם: (ה”פ (חיפה) 402/00 יוסף ארמלי נ' ד”ר א. שנון ואח').
פסק הדין עסק בעניינו של רוקח שקיבל רישיון זמני ולא טרח לחדשו, אף שעסק כרוקח וגם שימש כרוקח אחראי בבית מרקחת במשך כ-16 שנים, באישור משרד הבריאות. לפי קביעת בית המשפט, הגיש הרוקח את הדיפלומה הרלוונטית למשרד הבריאות לאחר קבלת ההיתר הזמני, אך נמנע מלהגיש בקשה לרישיון קבוע. משהתבררה עובדת היעדר הרישיון, קבע משרד הבריאות, כי על הרוקח לעבור בחינה בדיני רוקחות, לאחריה יינתן לו היתר זמני לתקופה של שנתיים, שבסיומן יידון עניינו מחדש. כמו כן בוטל אישורו של הרוקח כרוקח אחראי. לאור זאת, פנה הרוקח לבית המשפט בבקשה לפסק דין הצהרתי, שיקבע כי הוא בעל רישיון של רוקח קבוע וכן היתר רוקח אחראי.
במהלך הדיון בבית המשפט הגמיש משרד הבריאות את עמדתו והיה נכון לאפשר לרוקח להמשיך לעבוד במקצועו למשך שישה חודשים, בהם יהיה עליו לעבור את הבחינה בדיני רוקחות. בית המשפט לא קיבל את עמדת משרד הבריאות וקבע, כי למשך תקופה של שישה חודשים יינתן לרוקח היתר זמני ויבוטל אישורו כרוקח אחראי. יחד עם זאת, פטר בית המשפט את הרוקח מדרישת הבחינה, שלא הייתה סבירה בנסיבות העניין, וקבע כי בתום התקופה האמורה יוענק לרוקח רישיון קבוע וכן יישקל אישורו מחדש כרוקח אחראי. בהתאם לבקשת בא כוח משרד הבריאות, קרא בית המשפט למחוקק המשנה (דהיינו, שר הבריאות) להתקין תקנות מפורשות לעניין הגשת בקשה לרישיון קבוע והמעבר מהיתר זמני לקבוע. לקריאה זו לא היו עד היום תוצאות מעשיות כלשהן.
בסיכומו של דבר, תוצאתו המעשית של פסק דין ארמלי היא, שאי-חידוש רישיון הרוקח הזמני לא פגע ביכולתו של הרוקח להמשיך לעסוק בעבודתו, ובסופו של דבר לקבל רישיון קבוע, מבלי שיצטרך לעבור הליך נוסף כלשהו. אין ספק שההכרעה במקרה זה נובעת מהעובדה, שאין למשרד הבריאות קריטריונים ברורים המבדילים בין רישיון זמני לקבוע. פסק הדין מעיד, כי הפרקטיקה של מתן רישיון זמני היא, במרבית המקרים, פרקטיקה פסולה, שמטילה על הרוקחים נטל בירוקרטי אך אינה משרתת מטרה כלשהי. לאור זאת נראה, כי משרד הבריאות ייטיב לעשות אם ייתן רישיונות קבועים לכל מבקשי הרישיונות העומדים בדרישות החוק, וישמור את השימוש ברישיונות זמניים לאותם מקרים קיצוניים המצריכים זאת.
הכותב עו”ד זוהר יהלום- לשעבר היועץ המשפטי לאגף הרוקחות במשרד הבריאות, ומחבר הספר “דיני רוקחות ותרופות בישראל”
להארות, הערות ושאלות: silcolo@013.net
