מקרה מהחיים

(Alemtuzumab (Campath

זהו נוגדן מונוקלונלי, המכוון נגד הגליקופרוטאין CD-52 הנמצא על ממברנות של תאים. CD-52 מבוטא על לימפוציטים מסוג B ו-T נורמליים ומליגניים, תאי Natural Killer, מונוציטים, מאקרופאגים ורקמות במערכת הרבייה בגבר. Alemtuzumab נקשר ל-CD-52, ומשערים שהוא גורם לפירוק התא.
התרופה מיועדת לטיפול ב-(B-cell chronic lymphocytic leukemia (B-CLL, בחולים שטופלו בעבר בחומרים ממשפחת האלקילטורים ושלא הגיבו לטיפול ב-Fludarabine.
עדיין לא הוכח במחקרים השוואתיים ואקראיים שהטיפול בתרופה משפר את השרידות או את הסימפטומים הקשורים במחלה.
אין לתת Alemtuzumab לחולים עם זיהומים או עם דיכוי חיסוני כמו נשאי HIV, או לחולים הרגישים לתרופה או לאחד ממרכיביה.

תופעות לוואי

במהלך מתן התרופה: חום, בחילה, הקאות, ירידת לחץ דם, פריחה וחולשה.
תופעות לוואי המטולוגיות: אנמיה (מעורבות כדוריות דם אדומות בלבד), טרומבוציטופניה (ירידה בכמות הטסיות), נויטרופניה (ירידה בכמות הכדוריות הלבנות) ופאנציטופניה (ירידה ב 3 שורות הדם: השורה האדומה, הטסיות והשורה הלבנה).
הנויטרופניה הנגרמת כתוצאה מטיפול ב-Alemtuzumab מופיעה אצל כ-70% מהמטופלים, ונמשכת 2-165 ימים; חציון: 28 ימים. 
תופעות לוואי חמורות אחרות: תגובה אנאפילקטית, אי-ספיקת לב, הפרעות קצב, התכווצויות, תופעות פסיכיאטריות, תופעות עוריות ועוד.

יש להתחיל את הטיפול בהזרקת מנה של 3mg, באינפוזיה של שעתיים, ולהעלותו בהדרגה ל-10mg ול-30mg. מינון האחזקה הוא 30mg, הניתנים 3 פעמים בשבוע לסירוגין, למשך עד 12 שבועות. אין לתת מינון גבוה מ- 90mg בשבוע. ניתן להוסיף לטיפול פרה-מדיקציה בנוגדי היסטאמין וב-Paracetamol, 30 דקות לפני האינפוזיה. במקרים של תגובה קשה סביב האינפוזיה, ניתן לטפל גם ב-Hydrocortisone 200mg.
בשל ירידה חיסונית, נהוג גם להוסיף טיפול אנטיביוטי למניעת זיהומים, כדוגמת Trimethoprim + Sulfamethoxazole, ו-Famciclovir. הטיפול למניעת זיהומים צריך להימשך מספר חודשים מסיום הטיפול ב- Alemtuzumab.

B-CLL – B-cell chronic lymphoid Leukemia / Lymphocytic Leukemia

הסוג הנפוץ ביותר של לויקמיה לימפואידית. מהווה כ-7% ממקרי (Non Hodgkin's Lymphoma (NHL.
האבחנה נעשית לרוב בחולה ללא סימפטומים, כאשר ספירת הדם הפריפרי מדגימה מספר לימפוציטים גדול מ- 4,000 תאים למיקרוליטר (ולרוב מעל 10,000), בהיעדר סיבה תומכת אחרת כמו זיהום ויראלי. התאים מונוקלונליים ומציגים את הגליקופרוטאין CD-5. הדגמת חדירת התאים למוח העצם מאשרת את האבחנה.
המחלה יכולה להופיע גם כלימפומה, המתבטאת בהגדלת בלוטות לימפה מקומיות, עם הדגמת התאים הנ”ל בביופסיה.
למחלה מספר שלבים:

I מעורבות דם ומוח עצם בלבד
II מעורבות של הנ”ל + בלוטות לימפה
III מעורבות גם של הכבד והטחול
VI קיום אנמיה או טרומבוציטופניה (אתיולוגיה בחלק מהמקרים היא גם במנגנון אוטואימוני)

הטיפול

למרבית החולים אין תסמינים, מהלך המחלה שלהם ממושך, ללא סיבוכים, ושיעור הישרדותם מעל 10 שנים –    גבוה. לגבי חולים אלו מסתפקים, ברוב המקרים, במעקב בלבד.
לחולים בשלב מתקדם יותר של המחלה (שלב III או IV), לחולים סימפטומתיים, או לחולים עם סיבוכים אוטואימוניים של המחלה – מוצע טיפול כימותרפי.
בעבר כלל הטיפול Chlorambucil. כיום קו הטיפול הראשון הוא Fludarabine, המביא לרמיסיה במספר משמעותי של החולים אך גורם גם לדיכוי חיסוני משמעותי.
הוספה של Rituximab (Mabthera: נוגדן ל-CD-20) וCyclophosphamide לטיפול מביא לרמיסיה בכ-70% מהחולים.

Alemtuzumab הוא נוגדן נוסף בו משתמשים.

השתלת מוח עצם היא הטיפול היעיל ביותר, אך היא מלווה בשיעור תמותה גבוה.
לטיפול תומך לסיבוכי המחלה משתמשים בסטרואידים (לאנמיה ולסיבוכים של תרומבוציטופניה אוטואימונית) ובאימונוגלובולינים (IV-Ig).

נויטרופניה

מוגדרת כאשר סך הנאטרופילים מתוך התאים הלבנים קטן מ  1500 תאים למיקרוליטר. החולה הנאוטרופני חשוף לזיהומים ע”י חיידקים ופטריות. סכנת הזיהום הינה ביחס ישיר לכמות הנאטרופילים בדם.
נאוטרופניה יכולה להיגרם ע”י בעיה בייצור הנאוטרופילים במח העצם: ע”י תהליך ממאיר (לאוקמיה, בד”כ מלווה בירידה בשורות תאים נוספות) תפיסת מקום מח עצם ע”י גרורה או מתרופות הפוגעות בתהליך יצירת הנאוטרופילים: תרופות חוסמי     ציטוטוקסיות, סולפונאמידים, Chlorpromazine, Procainamide, פניצילינים, צפלוספורינים, חוסמי H2, Methimazole, Phenytoin, ותרופותAnti-Retroviral
סיבות נוספות הן הרס נאוטריפלים פריפרי על רקע הגדלת טחול או זיהום חריף (ספסיס).

הזיהומים הנפוצים ביותר בחולים נאוטרופנים הינם אלח דם (ספסיס), צלוליטיס ודלקת ריאות. אצל רבים מהחולים התגובה הדלקתית לזיהום חסרה. חום בחולה נטאוטרופני נחשב תמיד ממקור זיהומי.

(Granulocyte Colony-Stimulating Factor (G-CSF

זהו אחד מפקטורי הגידול של מערכת הדם המיוצר באופן טבעי בלימפוציטים ומונוציטים.
הוא מעורר את ההתרבות (פרוליפרציה) וההתמיינות (דיפרנציאציה) של תאי דם, ופעיל גם באקטיבציה שלהם.

Filgrastim הוא G-CSF המיוצר מהחיידק Escherichia coli, ואילו Lenograstim מיוצר משורות תאים של אוגר

הן ניתנות במתן תת עורי לטיפול בנויטרופניה

תופעות הלוואי הבעייתיות ביותר הן כאב שרירים וכאב במקום ההזרקה. בנוסף, ידוע על תופעות גסטרו-אינטסטינליות, כאב ראש ותופעות נוספות