צביה היא אישה בת 67, ילידת תימן, אם לחמישה ילדים שאינה יודעת קרוא וכתוב. לפני עשר שנים נפגע בעלה, זכריה, בתאונת דרכים קשה, הפך לנכה, איבד את יכולתו לעבוד בחקלאות, וכתוצאה מכך פשט את הרגל. הוא ביקר אצלי לעתים קרובות על פי בקשת פרקליטו, שרצה “לנפח” את התיק הרפואי שלו.
כשפגשתי את זכירה בראשונה הוא היה מבולבל ומנותק מהמציאות, והתקשיתי לאבחן דיכאון או הפרעת דחק פוסט-טראומטי. לאחר טיפול במספר תרופות נוגדות-דיכאון וכעבור זמן התברר שמחלת האלצהיימר משתלטת עליו. לעתים חשבתי שמחלה זו היא בבחינת ברכה בשבילו – משמעותה הייתה שלמרות קשיי ההליכה בשל הפלטינה בעצם הירך שלו ולמרות גבו הכפוף מאינספור סדקים בחוליות, הוא לא חש כאב.
למרות שהיו לזכריה עיניים עצובות, הוא תמיד שמח לקראתי וענה על שאלותיי בחביבות, אם כי לא תמיד לעניין. בדרך כלל ענתה צביה על השאלות בשמו. לדבריה “אין ספק” שכאב לו והוא סבל. למעשה הייתה זו היא שתמיד סבלה וכאבה, והיא אכן גם ביקרה במרפאה לעתים קרובות. למרות שהתרופות השונות שרשמתי לה אף פעם לא הקלו על ייסוריה, לא עבר שבוע מבלי שהיא הגיעה אלי. תמיד הייתה נרגזת וכעוסה, ואף פעם לא הישירה אלי מבט. היא התלוננה על כאבי ראש, כאבי חזה, סחרחורת, עייפות וכאב בפרקים. היא רצתה עוד ועוד בדיקות שיגלו את המחלה שממנה היא סובלת. אף תרופה לא הרגיעה את כאביה. גם מחויבותי, מסירותי ואהדתי לא הקלו עליה. התחלתי להיות מתוסכל, תסכול שהלך וגבר, ככל שכישורי התקשורת שלי הוכחו כבלתי יעילים.
לאחר כמעט שלוש שנים, בהן התקיים דפוס זה של ביקורים והתייעצויות, החליטה צביה לספר לי מה באמת היה על לבה, ולחשוף בפני את “הכאב הסודי” המטריד אותה. מהזוית שלי, ייחסתי זאת לאמונה בי שהלך וגדל לאורך תקופת הקשר בינינו, למרות תסכולי. לאחר מספר שניות של היסוסים סיפרה לי שבעלה “דורש” ממנה פעילות מינית מדי לילה ואינספור פעמים גם במשך היום, בכך היא הייתה בטוחה ש”הוא יצא מדעתו”. ככל שמחלתו התפתחה ויכולת השיפוט שלו נחלשו, היה רץ אחריה, מפשיט אותה ו”עושה בה מה שהוא רוצה”. אם סירבה לו, היה צועק עליה ויוצא החוצה, עירום למחצה, לספר לשכנים שאשתו אינה אישה טובה. היא חשה בושה והשפלה מתמשכות וחוסר אונים, משום שאיש אינו יכול לסייע לה. היא הרגישה במלכוד, זועמת ומושפלת, אבל לא יכלה לספר על כך אפילו לילדיה.
בהמשך השיחה התברר שכניעה הייתה אבן יסוד בנישואיה מראשיתם. כשהייתה בת אחת-עשרה החליט אביה שהגיע הזמן להשיאה לבן דוד המבוגר ממנה בעשר שנים. במשך חמישים ושש שנים שירתה בצייתנות את בעלה, ועבדה גם במשק בית אצל שכנים עשירים. לאחר שעבדה קשה כל חייה, קיוותה שבהגיעה לגיל זקנה יזכה גופה למנוחה, גוף שלדבריה מעולם לא העניק לה כל הנאה.
בתום הווידוי הזה הייתה לה אלי בקשה: לתת לבעלה כדורים שיפחיתו את החשק המיני שלו, כדורים שיתמוססו בקפה שלו מבלי ידיעתו.
עד היום איני יודע מדוע הסכמתי. אולי מפני שסבלה נגע ללבי, אולי משום האהדה למצבה, וייתכן שמפני שפעולה זו הייתה מוצא לחוסר האונים שחשתי כלפיה תמיד. ואולי עצם הווידוי שלה הוא שריגש אותי. היא הכניסה אותי לעולמה הפרטי ביותר. זה החמיא לי ובאופן לא מודע הקשה עלי לאכזב אותה, לתסכל אותה ולשלוח אותה לדרכה בידיים ריקות. עכשיו אני קולט לפתע, שלזכריה עצמו לא הקדשתי הרבה מחשבה וחשבתי רק איך אוכל לעזור לה. רשמתי לה טיפות הלופרידול, במינון נמוך של חצי מיליגרם, פעם בכל ערב. חשבתי שכחולה אלצהיימר הוא לא ייפגע ושהחשק המיני המוגבר של זכריה הוא חלק מאובדן השיפוט והקשר שלו עם המציאות. נתתי לה את התרופה.
שבועיים מאוחר יותר חזרה צביה, ואני זיהיתי בי סימנים ראשונים של דאגה. התרופה לא כל כך עזרה וצביה הכפילה את המינון מבלי להתייעץ אתי. אחר כך שאלה אם תוכל לשוב ולהכפיל עוד את הכמות. פתאום צלצלו פעמוני האזעקה בראשי בקול רם וצלול. מה יקרה אם זכריה יפתח תופעות לוואי לתרופה, שחלקן לא הפיכות? מה יקרה אם יהפוך לישנוני וחלילה ייפול וישבור עצם? לפתע נבהלתי ובהלתי גברה על רצוני לעזור להם בפתרון תרופתי לבעיותיהם. איך יכולתי לטפל בזכריה מבלי ידיעתו והסכמתו? אולי היה עלי למנות לו אפוטרופוס? ייתכן שהנושא שהטריד את צביה לא הפריע לו כלל. האם להתייחס לכך שזהו העונג או החוויה הנעימה האחרונה שביכולתו לחוות, או להתייחס למעשיו כאונס? האם כמטפלים מותר לנו להימנע מטיפול במקרה כזה? האם מותר לנו לטפל בבן זוג אחד במחיר טיפול המסכן את בשני? לטפל בו או לא לטפל בו? – המשכתי לשאול את עצמי.
כשאני חוזר ודן במקרה עם עצמי, אני יכול למצוא סיבות טובת לטיפול בו, על אף שהונעתי על ידי אשתו. חיזוקה בתפקיד המטפלת בו היה עשוי לתרום גם לבריאותו, ולא רק לבריאותה. היא הייתה המטפלת הלא-רשמית שאכילה אותו, הלבישה אותו, רחצה אותו ותמשיך לעשות זאת עד מותו, משום שבתרבותם אין מקובל להכניס אדם זקן למוסד. חשבתי גם שמבחינה מוסרית ראוי לעזור לה למנוע מה שהיה נחשב לאונס, לו היה זכריה שפוי בדעתו. חשיבה שיטתית זו, הבאתם בחשבון של שני השותפים וההתייחסות המערכתית הם מיסודותיה החשובים ביותר של רפואת המשפחה. נעשיתי מודע לכך שהיה עלי לחזק אותה בתפקידה ולהפחית ככל האפשר את העול המונח על כתפיה של צביה כמטפלת, עול שמוזכר לאחרונה רבות בספרות הרפואית השיקומית.
אני מבין עוד, שבמהלך הטיפול בהם הוצפתי בחרדות משל עצמי. השארתי צביה מתוסכלת, ולאחר מכן הפכתי בעצמי מתוסכל. היא לא הסמיכה לדון בבעיותיה עם ילדיה ולקבל החלטה משפחתית. היא עצמה הייתה משותקת מבושה ומבוכה. ייתכן מאוד שהיה זה המשך של כניעותה וקורבנותה המתמשכות.
אני נותרתי גם עצוב – צר לי עליה ועליו כאחד. אבל, האם יכולתי לחיות עם הידיעה שצביה תתאים את מינון ההלופרידול לצרכיה? מדוע אני עדיין מרגיש שלא פתרתי את הדילמה, האם לטפל או לא לטפל בו? בה? אילו אלטרנטיבות היו לי בעצם במקרה הזה?
במחשבה שנייה, אני סבור שהייתי עושה אותו דבר שוב, ולו במחיר אותה תחושת תסכול. לעתים קרובות אני מחפש אחר “הצדק המושלם” וה”ריפוי המושלם”, ושוב ושוב אני נוכח שדבר כזה אינו בנמצא. זוהי הדוגמה שבה חוברות התרבות, המשפחה והמחלה יחד, ומעמידות אותנו בחוסר אונים מקצועי מול אי יכולתנו “לרפא” הכול. לטפל או לא לטפל, זו השאלה שלא תמיד יש לה תשובה.
דר' אנדרה מטלון – מנהל המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, ומחוז ת”א-יפו ודן-פ”ת של שב”כ
