בדם: גברים – 19-92 מיקרוגרם לליטר; נשים – 12-76 מיקרוגרם לליטר
בשתן: 0 עד 60 מיקרוגרם לליטר, בתלות בגיל, במשקל ובתפקוד הכליות

מטרת הבדיקה

הערכת נזק לרקמת שריר, כאשר אירועים חמורים דוגמת רבדומיוליזה נבחנים על ידי מדידת רמת מיוגלובין בשתן, והתקפי לב יכולים להיעזר במדידת רמת מיוגלובין בדם.

בסיס פזיולוגי 
 

מיוגלובין הוא חלבון גלובולארי קטן יחסית (משקל מולקולארי 17,300) המורכב משרשרת פוליפפטידית אחת המורכבת מ-153 חומצות אמיניות, ובמרכזה קבוצת heme המכילה ברזל זהה לזו של המוגלובין, ומכאן הגוון האדמדם-חום של מיוגלובין בתמיסה. מיוגולבין נמצא הן בשרירי השלד והן בשריר הלב, והוא מסוגל לקשור חמצן באופן הפיך, ולהגביר את הדיפוזיה של חמצן בתאי השריר. מיוגלובין מעביר חמצן בציטופלזמה של תאי השריר, מהממברנה של התאים אל המיטוכונדריה שלהם. מיוגלובין של תאי שריר השלד זהה מבחינה אימונולוגית למיוגלובין של שריר הלב, לכן לא ניתן להבדיל בין השניים בשיטות אימונולוגיות. כיוון שמיוגלובין הוא חלבון עיקרי בשריר מחוספס ובשריר הלב, וכיוון שמסת השריר משתנה בהתאם למין, לגיל, ולמוצא אתני, השוֹנוּת בריכוזי מיוגלובין בדם ניכרת. רמת מיוגלובין בדרך כלל גבוהה יותר באוכלוסייה מבוגרת יותר ומטבע הדברים באנשים כבדי משקל, באופן שמצדיק מדידה של קראטינין במקביל, וייחוס רמת מיוגלובין לזו של קראטינין.

מיוגלובין יכול לזלוג מרקמת השריר לדם כתוצאה מנזק לשריר, ומייד הוא יופרש לשתן בגין גודלו הקטן. עלייה בולטת ברמת מיוגלובין בדם היא מדד מוקדם לאוטם חריף של שריר הלב (AMI) שיכול לבוא לביטוי כבר כ- 1-2 שעות לאחר האירוע הלבבי, ומבחינה זו הוא מדד מוקדם יותר להתקף הלב מאשר CPK-MB או טרופונין, בעיקר אם דגימת דם נלקחת בשלב מוקדם של ההתקף. יחד עם זאת, כיוון שאין שום מבדק כיום שיכול להבדיל בין מיוגולבין ממקור של רקמות שריר שונות בגוף, המשמעות האבחונית של קביעת רמתו של מיוגלובין אינה רבה בהתנהלות של יחידות טיפול נמרץ בחשודים להתקפי לב. תכונה אחרת של מיוגלובין בהתקף לב, שהוא מופיע בדם מוקדם יחסית בסמיכות להתקף, אך הוא גם מתפנה מהר במיוחד מהדם, באופן שרמתו דועכת במהירות. “חלון הזמן הקצר” של מיוגלובין לאחר התקף אינו בהכרח יתרון, שכן ברבים מהמקרים המטופל מגיע לחדר המיון 2-5 שעות מתחילת ההתקף, ועיכובים נוספים של לקיחת דם ודומיהם, עלולים להחמיץ את העלייה המוקדמת ברמת מיוגלובין.

מדידת מיוגלובין משמעותית יחד עם זאת הערכת טראומה חריפה לרקמת שריר כגון כוויות, מצבי התייבשות, מכת חשמל, או בנבדקים עם מיופתיות ידועות וכרוניות, כגון מחלות נוירו-שריריות כגון muscular dystrophy, Duchenne muscular dystrophy, muscular atrophy, דרמטומיוזיטיס או פולימיוזיטיס.

פענוח תוצאות הבדיקה

רמה מוגברת של מיוגלובין בדם נמצא כאמור סמוך מאוד למועד של התקף-לב, במצבים של פרכוסים, מחלת שריר דלקתית, כוויות, פעילות גופנית מאומצת ומרוכזת. מיוגלובין מוגבר בדם במצבי נמק או תמס בשריר, התחשמלות, מצבי אי-ספיקה שרירית, רבדומיוליזה, במיוזיטיס ודיסטרופיה של השריר. טיפול בסטאטינים באותם מקרים עם נזק קל לשריר מתבטא ברמת מיוגלובין מוגברת בדם, כמו גם במתן תוך ורידי של סוקציניל כולין (סקולין) כחלק מפרוצדורת הרדמה בעיקר בילדים, וכן במקרים של היפרתרמיה ממאירה.

בשתן נמצא רמות מיוגלובין מוגברות במיוחד במצבי רבדיומיוליזיס שעלולות להתבטא ברמת חלבון של 2-6 מיליגרם לליטר, באופן שמחייב עירוי נוזלים או אף ביצוע דיאליזה חד פעמית. השפעות או הרעלות תרופתיות אחדות תתבטאנה ברמת מיוגלובין מוגברת בשתן, כגון: חומצה אמינוקפרואית במינונים גבוהים של 20-30 גרם ליום, שימוש לרעה בהזרקה תוך ורידית של אמפטאמינים, אמפותריצין B, הרעלת ברביטוראטים, carbenoxolone המשמש לטיפול בדלקות וכיבי ושט, הרעלה בחד תחמוצת הפחמן (CO), אלכוהוליזם כרוני, ליקוֹריס, והזרקת סוקציניל כולין.

הוראות לביצוע הבדיקה

אין צורך בצום. הדם נלקח במבחנה כימית (פקק אדום או צהוב), ובדיקת השתן צריכה התבצע בשתן טרי שה-pH שלו הותאם ל-7.0 על ידי תמיסת ביקרבונאט.