בשנים האחרונות השתנה הטיפול באי ספיקת לב עם מקטע פליטה ירוד באופן דרמטי. ארבע קבוצות תרופות הפכו לבסיס הטיפול המומלץ, וכל אחת מהן תורמת להפחתת הסיכון לאשפוז ולתמותה. אבל מחקר עולם אמיתי גדול מעלה בעיה מטרידה: אפשר לרשום למטופל את הטיפול הנכון – ועדיין לא להשיג את התוצאה הרצויה, משום שחלק מהתרופות כלל אינן מתחילות להילקח, ואחרות מופסקות בתוך חודשים.
מחקר שפורסם ב-JAMA Internal Medicine ובחן מטופלים לאחר אשפוז בשל אי ספיקת לב מצא פער משמעותי בין המרשם שניתן בשחרור מבית החולים לבין הטיפול שהמטופל נוטל בפועל. והפער מתחיל כבר בימים הראשונים לאחר השחרור.
ארבע קבוצות – מטרה אחת
בחולים עם אי ספיקת לב ומקטע פליטה ירוד, הטיפול התרופתי המודרני נשען על ארבעה “עמודים” מרכזיים: חוסמי בטא; טיפול המעכב את מערכת רנין–אנגיוטנסין, לרבות ACE inhibitors, ARB או ARNI; אנטגוניסטים לקולטן למינרלוקורטיקואידים – MRA; ומעכבי SGLT2.
הגישה כיום אינה להמתין חודשים ארוכים בין הוספת תרופה אחת לאחרת. ככל האפשר, המטרה היא להתחיל את ארבע קבוצות הטיפול בפרק זמן קצר ולהגיע בהמשך למינונים הנסבלים והמומלצים. אלא שהמלצה קלינית ומרשם אינם מבטיחים שהתרופה אכן תגיע למטופל.
6,111 מטופלים – ומה קרה אחרי השחרור?
המחקר כלל 6,111 מטופלים ששוחררו לביתם לאחר אשפוז בשל אי- ספיקת לב. החוקרים קישרו בין הרשומה הרפואית האלקטרונית לבין נתוני ניפוק מבתי מרקחת, ובחנו האם תרופות חדשות שנרשמו בשחרור אכן נופקו, וכן את ההיענות וההתמדה במהלך ששת החודשים הבאים.
מבין 4,873 מרשמים חדשים שניתנו בשחרור, רק 54% נופקו בתוך שבעה ימים. כלומר, כ־46% מהמרשמים החדשים עדיין לא מומשו במהלך השבוע הראשון. 20% נוספים התחילו באיחור, בין היום השביעי ליום ה־90.
כאשר בחנו אי היענות ראשונית לפי קבוצת תרופות, היא נצפתה ב- 51% מהמרשמים החדשים לחוסמי בטא, ב- 48% למעכבי מערכת רנין–אנגיוטנסין, ב־39% ל-MRA וב-35% למעכבי SGLT2. במילים אחרות: גם כשהמרשם כבר נכתב, קיימת נקודת כשל משמעותית בין השחרור מבית החולים לבין נטילת התרופה בפועל.
ומה קורה אחרי חצי שנה?
גם התחלה מוצלחת של הטיפול אינה סוף הסיפור. לאחר שישה חודשים, ההתמדה הייתה 70% בחוסמי בטא, 60% במעכבי מערכת רנין–אנגיוטנסין, 55% ב־MRA ו-56% במעכבי SGLT2.
כאשר הסתכלו על כל תרופות אי ספיקת הלב שנרשמו בשחרור יחד, רק 42% מהמטופלים היו adherent לכולן, ורק 51% התמידו בכולן.
המשמעות הקלינית חשובה: התועלת של הטיפול המודרני באי ספיקת לב נשענת על שילוב מנגנונים. מטופל שאינו מתחיל תרופה, או מפסיק אחת מקבוצות הטיפול, עלול לא לקבל את מלוא ההגנה שהטיפול המשולב אמור לספק. הסיבות יכולות להיות רבות: ריבוי תרופות, עלות, תופעות לוואי, לחץ דם נמוך, חשש מפגיעה כלייתית, הוראות שחרור מורכבות או פשוט מעבר לא מספיק מתואם מבית החולים לקהילה.
נתונים חדשים מספטמבר: dapagliflozin בעולם האמיתי
מחקר תצפיתי שפורסם ב-8 בספטמבר 2026 ב-Frontiers in Cardiovascular Medicine עקב אחר 237 חולים עם אי ספיקת לב ומקטע פליטה ירוד בבריטניה לאחר התחלת dapagliflozin. החוקרים עקבו במשך שנה אחר הטיפול הנלווה, הסבילות, איכות החיים וההיענות. המחקר מוסיף תמונת עולם אמיתי לאופן שבו אחד מארבעת עמודי הטיפול – מעכב SGLT2 – נכנס לשגרת הטיפול מחוץ לניסויים הקליניים.
לפעמים עצם יצירת הקשר משנה את הטיפול
פרסום חדש נוסף ב-JACC: Case Reports מדגים עד כמה הקשר עם המטופל עשוי להיות קריטי. במסגרת יוזמת שיפור איכות נבדקו 1,961 חולי אי ספיקת לב שלא קיבלו SGLT2. הוספת ניסיונות התקשרות טלפוניים להודעה בפורטל לא העלתה באופן מובהק את התחלת הטיפול באוכלוסייה כולה. אבל בקרב המטופלים שאכן הצליחו להשיג בטלפון, התמונה הייתה שונה.
מטופלים שנוצר איתם קשר הגיעו יותר לפגישה עם רוקח, ושיעור התחלת SGLT2 היה 13.0% לעומת 6.5% בקרב מי שלא הושגו. גם שיעור המרשם הפעיל לאחר שישה חודשים היה גבוה יותר – 8.9% לעומת 5.1%. המסר: לא די לשלוח הודעה או לכתוב מרשם; לעיתים החולייה הקריטית היא לוודא שהמטופל אכן מחובר למערכת הטיפול.
המסר לרוקחים: המרשם הוא רק תחילת הטיפול
כאשר מטופל עם אי ספיקת לב מגיע לבית המרקחת לאחר אשפוז, רשימת התרופות מספרת רק חלק מהסיפור. כדאי לברר האם התרופות החדשות אכן נרכשו והתחילו להילקח; האם אחת התרופות הופסקה; האם קיימות תופעות לוואי; והאם המטופל מבין מדוע נוספו מספר תרופות שפועלות על אותה מחלה.
חשוב במיוחד לזהות מטופל שאינו מחדש מרשם לתרופה שאמורה להילקח באופן קבוע. כאן לרוקח יש הזדמנות לזהות את הפער בזמן – עוד לפני שהיעדר ההתמדה הופך להחמרה קלינית או לאשפוז נוסף.
בטיפול באי ספיקת לב, מרשם נכון הוא תנאי הכרחי – אבל הוא אינו מספיק. התרופה יכולה להפחית אשפוזים ותמותה רק אם המטופל מתחיל לקחת אותה, וממשיך לקחת אותה.
