מחקרים על בני אדם ועל נברני ערבות מגלים: המוטיבציה לקיים קשר זוגי מתמשך קשורה לאותו מנגנון שפועל בהתמכרויות.
גשם שוטף בחוץ, מזג אוויר סוער שעושה חשק להישאר מתחת לשמיכה או להתייחד עם כוס תה חם. מה יגרום לכם לצאת מהבית במזג אוויר כזה? כמובן, רק הכוח החזק ביקום: האהבה. אם אתם מאוהבים עד מעל לראש, וקבעתם את הדייט בפאב, הגשם לא יעמוד בדרככם. אבל אם זאת רק פגישת עבודה עם רואה החשבון שלכם, לצורך המשימה המלבבת של הכנת הדוח השנתי למס הכנסה, סביר להניח שתעדיפו להזיז את הפגישה ליום אחר… כמובן אלא אם כן אתם מאוהבים ברואה החשבון – או בדוח השנתי.
מה זו בכלל אהבה? למשוררים יהיו תשובות רבות, אבל אם נשאל מדענים, הם יעדיפו לעשות תצפיות בהתנהגויות שקשורות לאהבה, הן שלנו בני האדם והן של בעלי חיים נוספים.
מעטים אך נאמנים
חלק מהידע שלנו על טבען של מערכות היחסים האנושיות מבוסס על חקר בעלי חיים המקיימים מערכות יחסים מוֹנוֹגַמְיות. מושג המונוגמיה, או חד-זוגיות, מתייחס לקשר זוגי בלעדי שמתקיים בין שני פרטים במהלך כמה עונות רבייה. מדובר בצורת התנהגות מינית נדירה למדי בעולם החי, ומעריכים שהיא מאפיינת רק כחמישה אחוזים ממיני בעלי החיים המפותחים. אצל המינים האלה, הפרט מקיים מערכת יחסים ארוכת טווח עם אותו פרטנר, ולרוב הם גם מגדלים צאצאים יחד, כך ששני ההורים נושאים יחד בנטל הטיפול בדור הבא.
מבין מיני בעלי החיים המונוגמיים, מחקרים רבים במיוחד נעשים על נברני ערבות (Microtus ochrogaster) – מין של מכרסמים קטנים שחיים בזוגות אשר שומרים יחד על הטריטוריה המשותפת ומטפלים שניהם בצאצאים. מחקרים רבים משווים אותם למין אחר של נברנים, Microtus pennsylvanicus, קרובי משפחתם הלא-מונוגמיים, בניסיון להבין איך ההתנהגות המונוגמית התפתחה. למשל, מחקרים שהשוו בין שני מיני הנברנים, אם בין צמדים דומים אחרים של מינים בטבע, שאחד מהם מונוגמי והשני לא, נמצאו כמה שינויים גנטיים עקביים שהתרחשו במהלך האבולוציה במינים המונוגמיים אך לא אצל קרובי משפחתם הפחות בררניים.
מחקרים אחרים הראו קשר גם בין פיזור קולטנים של ההורמון אוקסיטוצין במוחם של הנברנים לבין העדפותיהם המונוגמיות. אוקסיטוצין, שזכה לכינוי הפופולרי “הורמון האהבה”, מופרש בזמן קיום יחסי מין, לידה, הנקה ומגע פיזי אוהב; אך מעורב גם במצבי דומיננטיות חברתית ובחרדה המתעוררת בעקבות תבוסה חברתית. במצבים מסוימים הוא עשוי להרגיע, לשכך כאבים ולהעלות את רמת האמון באחרים. אוקסיטוצין קשור גם להתנהגויות הוריות כמו טיפול בצאצאים.
עם זאת, נראה שקולטני אוקסיטוצין לא עושים את העבודה לבדם. מחקרים מאוחרים יותר הנדסו גנטית נברנים ללא קולטני אוקסיטוצין. להפתעת החוקרים השינוי לא מנע מהנברנים לפתח מערכות יחסים זוגיות עם נברנים אחרים, והממצאים העידו שמערכת ההורמונים והמוליכים העצביים שמשפיעים על ההתנהגות הזוגית שלהם מורכבת יותר.
אז מה עוד דוחף את הנברנים לזוגיות ממושכת? אם נחזור רגע למזג האוויר הסוער ולאהוב ליבנו שמחכה בפאב לבדו עד שנצא מהשמיכה, נבין שאחד המנגנונים הביולוגיים החיוניים ליחסים מונוגמיים הוא המוטיבציה. מערכת התגמול במוח מבוססת בעיקר על המוליך העצבי דופמין. באזורים מסוימים במוח, הפרשת דופמין מעוררת תחושת סיפוק, מוטיבציה וקשב. היא חיונית לחיי כולנו, ולחלק מבעלי החיים יש התנהגויות ייחודיות שגורמות להם להפריש דופמין. הכמיהה לאספקת דופמין יכולה לעיתים להוציא את פעילות מערכת התגמול שלנו מאיזון, ולגרום התמכרות.
אתה התגמול שלי
במחקר חדש, חוקרים מאוניברסיטת קולורדו בולדר בחנו את הקשר של מערכת התגמול להיקף המאמץ שישקיעו הנברנים כדי להגיע לפרטנר שלהם. באמצעות עריכה גנטית החוקרים החדירו לאזורים מסוימים במוחם של הנברנים תאי עצב עם קולטנים שמאירים באור פלואורסצנטי בתגובה לדופמין. סיב אופטי שהושתל במוחם איפשר למדוד את מידת ההארה בזמן אמת. המחקר התמקד באזור הקרוי “גרעין האקומבנס”, שהפרשת דופמין בו נקשרה בעבר למוטיבציה חברתית.
הנברנים היו צריכים להשקיע מאמץ כדי להגיע לפרטנר שלהם: ללחוץ על דוושה על מנת לפתוח דלת או לטפס מעל מכשול. כשמעבר למכשול חיכו להם בן או בת הזוג, הנברנים התאמצו להגיע אליו ובמקביל הופרש דופמין בגרעין האוקמבנס, כלומר זה היה הבסיס למוטיבציה של הנברנים להשקיע את מאמציהם. כשמעבר למכשול היה נברן אקראי, שאיננו בן הזוג, הפרשת הדופמין פחתה.
כשלנברנים ניתנה האפשרות לבחור בין שתי דוושות, אחת שפותחת דלת לבן או בת הזוג שלהם, ואחרת שפותחת דלת לנברן אקראי, הם פתחו את דלת שמאחוריה בן או בת הזוג פעמים רבות יותר והרבה יותר מהר מאשר את הדלת השנייה ונכנסו מהר יותר לתא שבו היה הפרטנר שלהם. בנוסף, הנברנים בילו יותר זמן בקרבה פיזית, רחרוח ו”התכרבלות” עם הפרטנר שלהם לעומת נברן אקראי. כשהפרידו את הנברנים מבני זוגם לחודש, הנברנים זכרו זה את זה אולם כמות הדופמין שהופרש במוחם בתגובה לנוכחות הפרטנר פחתה. בטבע, נברנים שיאבדו את בני זוגם לתקופה ארוכה, יוכלו ליצור מערכת יחסים מונוגמית עם נברן אחר.
תראה לי שאתה אוהב אותי
ומה לגבי בני אדם? מחקר בחן את הפעילות המוחית של אנשים שנמצאו במערכת יחסים מתמשכת של עשר שנים לפחות, באמצעות דימות בתהודה מגנטית תפקודי (fMRI). נמצא כי כשהם צפו בתמונות של בן הזוג או בת הזוג שלהם, פעלו במוחם אזורים הקשורים למערכת התגמול. לעומת זאת, כשראו תמונות של חברים קרובים או מכרים, לא נרשמה במערכת הזאת פעילות חריגה.
ממצאים דומים דווחו גם במחקרים שבחנו את פעילות המוח בתחילתו של קשר זוגי, כשהמשתתפים צפו בתמונות של בני זוגם הטריים או של דמות מוכרת שרגשותיהם אליה ניטרליים. כמו כן, כשהמשתתפים נשאלו עד כמה הם מאוהבים באדם השני, עוצמת הפעילות המוחית באזורי מערכת התגמול היתה קשורה למידת האהבה שעליה דיווחו המשתתפים.
אם כן, אוקסיטוצין ודופמין פועלים יחד, ויחסי הגומלין ביניהם מאפשרים לבעלי חיים מונוגמיים ליצור את המוטיבציה הנחוצה להתנהגות חברתית ולהשקעת מאמץ בקשר הזוגי ובטיפול באחרים. המדע מספר לנו שהאהבה יכולה להיות קצת כמו התמכרות לאדם אחר. הפעילות של מערכת התגמול מאפשרת לנו להתאמץ, להתגבר על מכשולים ולהישאר יחד לאורך שנים עם בני הזוג שלנו. יום ולנטיין שמח!
מאת: דר' עדי יניב
באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/
