אין ספק ששמירה על היגיינת הפה חשובה לבריאותנו, אבל המרכיב העיקרי ששומר עלינו מעששת אינו הצחצוח – אלא דווקא הפלואוריד.
צחצוח שיניים הוא אחת הפעולות הנפוצות ביותר ברפואה המונעת. רובנו נקדיש במהלך חיינו סך של ארבעים ימים בשמירה על בריאות השיניים וחלל הפה. אם נמלא בקפידה את המלצות גופי הבריאות, ההשקעה שלנו תתרחב לקרוב לשבעים ימים. אך האם ההרגל הוותיק באמת יעיל בשמירה על שיניים בריאות ובמניעת חורים ודלקות? מי היו הראשונים שהחזיקו בידם מברשת שיניים? האם יש דרך צחצוח מומלצת? ומה בנוגע למברשת שיניים חשמלית?
בפיו של אדם בוגר קיימות 32 שיניים המעוגנות לעצם הלסת באמצעות שורש השן וממלאות עבורנו כמה תפקידים. הברור מביניהם הוא הלעיסה – פירוק המזון לחתיכות קטנות כדי להקל עליו לעבור במערכת העיכול ולהזין את הגוף בחומרי בנייה.
תפקיד נוסף קשור לתקשורת – השיניים מסייעות לנו להפיק מילים ולדבר בצורה ברורה ומובנת. כשהאוויר חולף מבעד להן, השיניים יוצרות צלילי הגייה ייחודיים, שאלמלא השיניים לא יכולנו להפיק. נסו לומר את המשפט “שָׂרָה שָׁרָה שִׁיר שָׂמֵחַ, שִׁיר שָׂמֵחַ שָׁרָה שָׂרָה” בלי להיעזר בשיניים. זו משימה בלתי אפשרית.
ולבסוף, השיניים נחשבות לרכיב אסתטי משמעותי במראה הפנים, ובמיוחד בחיוך. צירוף כל אלה ממחיש עד כמה שיניים בריאות הן חלק בלתי נפרד מהבריאות הכללית של האדם. לכן חשוב לטפל בהן כראוי. איך עושים את זה?
מתולעי שיניים לחיידקים
מחלות שיניים וחלל הפה פוגעות בכמעט 3.7 מיליארדי בני אדם בעולם. הנפוצה ביותר מביניהן היא מחלת העששת. עששת נובעת מפעילותם של חיידקים שחיים בחלל הפה ופוגעים בפעילותם בשלמות מבנה השן. החיידקים מתרבים ויוצרים על השן רובד בשם פלאק, שבו הם מפרקים סוכרים פשוטים ועמילן וממירים אותם לחומצה שממיסה את רקמת השן ומחלישה אותה. התהליך עלול ליצור בשן חורים שאליהם עלולים להתלוות רגישות, כאבים עזים, ובמקרים חמורים אף עלולים לחייב עקירה של השן.
לאורך ההיסטוריה האנושית הסתובבו הסברים רבים לגבי הגורמים לעששת, החל בתולעי שיניים מסתוריות וכלה בהבנה השוררת בימינו שמדובר בחיידקים. אך בכל התקופות בני האדם הכירו בצורך להגן על השיניים שלהם. עם התקדמות המדע וההבנה שעששת נובעת מהפעילות של מיקרואורגניזמים השוכנים בחלל הפה, החלו בני האדם לפתח כלים לניקוי השיניים. מהם נולדה בסופו של דבר מברשת השיניים המודרנית.
היסטוריה של צחצוח
התפתחות מברשת השיניים הייתה תהליך ממושך. ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על כך שהמברשות הראשונות היו בשימוש כבר במצרים העתיקה או בבבל. בדומה למברשות השיניים המוכרות לנו כיום, הן כללו ידית אחיזה וקצה סיבי דמוי שערות ששימש לצחצוח.
אך בניגוד למברשות הפלסטיק המעוצב של ימינו, המברשות העתיקות היו בעצם מקלות לעיסה: הן היו עשויות מקשה אחת, מענף עץ פשוט. המקל עצמו היה הידית, והחלק המצחצח, הסיבי, הותאם בתהליך ייצור פשוט ויעיל: הוא עבר דרך הפה – פשוטו כמשמעו. המצחצח לעס את הענף עד שקצהו התרכך והתפצל, וכך נוצרה מעין מברשת טבעית, המורכבת מסיבים רכים שיכלו להבריש את השיניים בעדינות. השיטה הזאת נהוגה גם כיום בתרבויות מסורתיות ברחבי העולם.
מברשת שיניים עם סיבים, בדומה למברשות המודרנית, הומצאה כנראה בסין בימי שושלת טאנג (907-618 לספירה). לאחר מכן, בסוף המאה ה-15, אחד הקיסרים משושלת מינג אישר פטנט על מברשת דומה, שהידית שלה יוצרה מעצם או מבמבוק (חִזְרָן) והזיפים שלה הוכנו משערות של חזיר בר. ומי שהעדיפו חלופה רכה יותר, אך גם הרבה יותר יקרה, יכלו להשתמש בשערות זנב סוס. כיום, עקב העלייה במודעות לשימור הסביבה, חומרי הגלם המסורתיים, המתכלים, עושים קאמבק ומשמשים חלופה אקולוגית למברשות השיניים המסחריות העשויות ניילון ופלסטיק.
עד סוף המאה ה-18, מברשות שיניים לא היו מוצר נפוץ ונגיש. בשנת 1780 פיתח היזם האנגלי ויליאם אדיס (Addis) את האב טיפוס של מברשת השיניים המודרנית. מסופר כי את מרב העבודה הוא עשה בשעה ששהה בכלא. אחרי שהשתחרר הוא החל בייצור מסחרי של המוצר החדש, שנמכר בהצלחה רבה וסלל את הדרך לשימוש ההמוני המוכר לנו היום במברשות שיניים. חברת אדיס ממשיכה לפעול עד היום.
מאז, חלו תמורות רבות בעולם צחצוח השיניים: בשנת 1857 נרשם בארצות הברית הפטנט הראשון על מברשת שיניים; ב-1938, כשנתיים אחרי שוולאס קרות'רס ( Carothers) המציא את הניילון, יצאה לשוק המברשת הראשונה עם סיבי ניילון במקום שער חיות.
מברשת השיניים החשמלית נכנסה לשימוש זמן לא רב לאחר מכן, ב-1954. במקור היא נועדה לסייע בצחצוח לנכים שמתקשים בתנועתם. אולם עד מהרה זיהו יזמים זריזים את החידוש ומיהרו לשווק אותה גם לקהל הרחב. בפרסומות משנות השישים היא הוצגה בתור “המתנה המושלמת ליום האם, יום האב, חתונות וסיום לימודים”.
משחת השיניים
באופן מפליא, משחת השיניים הומצאה עוד לפני מברשת השיניים, אף שלכאורה אין בזה הרבה היגיון. הרי מה התועלת במשחה בלי מברשת יעילה שתקרצף בה את השיניים? היסטוריונים סבורים כי משחת השיניים הראשונה נוצרה במצרים העתיקה, מחומרים אקזוטיים כמו אפר פיח, פרסות בקר טחונות, מור (שרף עץ), קליפות ביצים ופומיס – אבן געשית. בהמשך, הפרסים הקדומים שדרגו את התערובת על ידי הוספת אפר מקונכיות שרופות של חלזונות, צדפות, עשבי תיבול ודבש. עם השנים הפכו המשחות ואבקות השיניים למוצר נפוץ שנרקח בעבודת יד ואוחסן בבקבוקים, בכלי חרסינה או בסירים. חלפו עוד שנים רבות עד שמשחת השיניים הפכה למוצר המוכר לנו כיום, בתוך שפופרת נוחה לסחיטה.
כבר בסוף המאה ה-19 החלו חלק מיצרני משחות השיניים להוסיף להן פלואוריד. אך המהפכה האמיתית בנושא הזה התרחשה רק בשנת 1955, כשחברת פרוקטר אנד גמבל השיקה, תחת המותג Crest, את משחת השיניים הראשונה עם פלואוריד שיעילותה אוששה במחקרים קליניים. בשנת 1960 איגוד רופאי השיניים האמריקאי (ADA) הכיר ביעילותה של המשחה למניעת עששת. כיום, כל משחת שיניים הנושאת את חותם האישור של ADA חייבת להכיל פלואוריד, ורשויות בריאות רבות אף מוסיפות אותו למי השתייה כחלק מהמאמץ להגן על הציבור מעששת.
האם צחצוח שיניים באמת מגן עלינו מעששת?
צחצוח שיניים הוא פעולה בסיסית שאנחנו עושים מילדות כדי לשמור על היגיינת הפה שלנו. הצחצוח מסלק שאריות אוכל ומסיר את רובד החיידקים המצטבר על שטח השיניים. נשמע הגיוני מאוד להאמין שלפעולת הצחצוח יש חלק מרכזי בהגנה על השיניים שלנו. ובכל זאת מתברר שהפעולה המכנית לבדה אינה מספיקה כדי להגן מפני עששת.
סקירה שיטתית שפורסמה בשנת 2018 בחנה אם צחצוח שיניים אכן מונע עששת. הסקירה כללה שלושה מחקרים שבהם השתתפו 743 ילדים בסך הכול. המחקרים השוו בין ילדים שהודרכו בטכניקה נכונה של צחצוח והסרת פלאק בלי שימוש בפלואוריד, לילדים שלא קיבלו כל הדרכה וצחצחו גם הם את שיניהם בלי פלואוריד.
הפעולות שעשו הילדים בקבוצת הניסוי חרגו באופן משמעותי מצחצוח שיניים שגרתי. באחד המחקרים, לדוגמה, הילדים קיבלו הדרכה אינטנסיבית בהסרת פלאק, ובמהלך הניסוי עשו בכל יום לימודים תרגולת הסרת פלאק בפיקוח החוקרים, שכללה שימוש בחוט דנטלי ואחריו צחצוח שיניים במשחה ללא פלואוריד. לאחר מכן הם שטפו את פיהם בתמיסה לצביעת הפלאק ונעזרו במראה כדי להסיר את השאריות בשימוש חוזר בחוט דנטלי ובצחצוח. הקבוצה השנייה לא קיבלה הדרכה ולא השתתפה בפעילות להסרת פלאק בבית הספר. הילדים בשתי הקבוצות קיבלו מברשות שיניים כל חודשיים לשימוש חופשי בבית.
במפתיע, לא נמצא הבדל משמעותי בשכיחות העששת בין הקבוצות. החוקרים הסיקו כי הסרה קפדנית של פלאק באמצעות צחצוח וחוט דנטלי, ללא שימוש בפלואוריד, אינה מספיקה כשלעצמה למניעת עששת.
סקירה שיטתית אחרת, שפרסמה בשנת 2003 קבוצת קוקריין (Cochrane) – גוף עצמאי ללא מטרות רווח שמאגד עשרות אלפי מומחי בריאות מתנדבים מרחבי העולם, ניתחה את ממצאיהם של שבעים מחקרים שבהם השתתפו עשרות אלפי ילדים ובני נוער. הילדים חולקו לקבוצות שצחצחו שיניים במשחת שיניים המכילה פלואוריד או במשחה ללא פלואוריד, ונמצאו לאחר מכן במעקב שנמשך בין שנה לחמש שנים. הממצאים הראו באופן חד-משמעי ששימוש קבוע במשחת שיניים פלואורידית הפחית את שיעור העששת בשיניים הקבועות ב-24 אחוז בממוצע בהשוואה לילדים שלא השתמשו בפלואוריד. ההשפעה הייתה משמעותית יותר ככל שריכוז הפלואוריד במשחה היה גבוה יותר והיא עלתה גם אצל ילדים שקיבלו הדרכה מקצועית לצחצוח נכון.
ההשפעה החיובית של הפלואוריד במשחה נצפתה גם באזורים שבהם נעשית כבר הפלרה של מי השתייה. סקירה עדכנית יותר של קבוצת קוקריין הראתה גם היא שמשחות שיניים עם פלואוריד מגינות מפני עששת, ושיש חשיבות לריכוז הפלואוריד במשחה.
צירוף הממצאים האלה מחזק את ההבנה שההגנה מפני עששת נובעת במידה רבה מפעולת הפלואוריד, ולא מעצם הצחצוח והסרת הפלאק. עם זאת, יש ראיות לכך שצחצוח שיניים עם או בלי פלואוריד, ואולי גם שימוש בחוט דנטלי או במברשת לצחצוח בין השיניים, עשוי להפחית את הסיכון לדלקת חניכיים, גם אם הוא לאו דווקא מועיל נגד עששת.
שאלה אחרת היא אם עדיף להשתמש במברשת חשמלית או רגילה? מספר מחקרים שבדקו את זה מצאו שמברשת חשמלית עדיפה על מברשות רגילות בהפחתת פלאק ודלקות חניכיים. עם זאת, לא כל המברשות החשמליות יעילות באותה רמה, וחלקן הראו תוצאות דומות לאלה של מברשות רגילות. נכון להיום, ההמלצה הרשמית של גופי הבריאות המובילים היא לצחצח את השיניים במשך שתי דקות, במשחה המכילה פלואוריד בלי קשר לסוג המברשת. סקירה שיטתית שבחנה כמה טכניקות צחצוח ידניות לא הצליחה לזהות שיטה אחת שעלתה ביעילותה על היתר.
כוח הפלואוריד
פלואוריד הוא מינרל טבעי המצוי בקרקע, במי השתייה ובמזונות כמו תה שחור, שיבולת שועל ותפוחי אדמה. תרומתו העיקרית לגוף האדם היא בחיזוק השיניים ובהגנה עליהן מעששת. מחקרים רבים הראו כי באזורים שבהם מי השתייה מכילים רמות גבוהות של פלואוריד באופן טבעי, שכיחות העששת נמוכה משמעותית, כך שהאוכלוסייה נהנית מיתרון טבעי בשמירה על בריאות השיניים.
הפלרת מים היא התאמה מבוקרת של ריכוז הפלואוריד במי השתייה לרמה האופטימלית לבריאות השיניים. זוהי אחת השיטות היעילות, הבטוחות והחסכוניות ביותר למניעת עששת, שכן היא פועלת ללא צורך במאמץ אישי ומגיעה לכל האוכלוסייה. מחקרים מראים כי הפלרת מים מפחיתה את שיעור העששת בכ-30-25 אחוז אצל ילדים ומבוגרים גם יחד. השפעתה ניכרת בכל גיל כל עוד יש לאדם שיניים בפה והיא נותרה כלי מרכזי לשיפור בריאות הפה בעולם.
איך הפלואוריד עושה את זה? כשאנחנו אוכלים, חיידקים בפה מפרקים סוכרים ומייצרים חומצות שתוקפות את זגוגית השן, מחלישות אותו ומובילות להיווצרות חורים. הפלואוריד במי השתייה מגן על השיניים באמצעות שלושה מנגנונים מרכזיים. ראשית, הוא מעכב את פירוק הזגוגית – הציפוי החיצוני של השן – על ידי כך שהוא חודר לשכבת השן יחד עם החומצות ומפחית את השפעתן המזיקה. שנית, הוא מאיץ את תהליך הרה-מינרליזציה, כלומר הוא חובר אל המרכיב הבסיסי של השן ומחזק את עמידותו. בנוסף, הפלואוריד פוגע בפעילות חיידקי העששת עצמם כשהוא חודר לתוכם בסביבה חומצית, וכך מצמצם את ייצור החומצות ההרסניות.
אפשר לקבל פלואוריד מכמה מקורות, ובהם שימוש במשחות שיניים או שטיפות פה המכילות פלואוריד, טיפולי פלואוריד במרפאות השיניים, ושתיית מי ברז מופלרים. בישראל הפלרת מי השתייה הופסקה בשנת 2014, ולמרות ניסיונות לקדם את חידושה לאחר מכן, היא לא התחדשה בפועל.
בשורה התחתונה, אין לנו פטור מצחצוח שיניים. להפך: צחצוח שיניים הוא הרגל חיוני לבריאות הפה, ובמיוחד למניעת הצטברות פלאק ודלקות חניכיים. אך תרומתו למניעת עששת תלויה בשילוב שלו עם פלואוריד. פעולת ההברשה לבדה אינה מספיקה כדי לעצור את החיידקים והחומצות, אלא שימוש בפלואוריד בקביעות הוא האמצעי לחיזוק השיניים והפיכתן לעמידות יותר. בסופו של דבר, הקפדה יומיומית על צחצוח נכון עם משחה פלואורידית, יחד עם תזונה מאוזנת ובדיקות שיניים סדירות, היא הדרך הבטוחה ביותר לשמור על חיוך בריא לאורך זמן.
מאת: ד”ר ארז ביבי
באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/
