הדחת המים באסלה משחררת לאוויר אירוסולים – חלקיקים זעירים, שיכולים לשאת עימם חיידקים ונגיפים. מה הסיכון בכך ומה אפשר לעשות?
גל נשבר אל החוף וממלא את האוויר ברסס של טיפות זעירות. תהליך דומה, גם אם בקנה מידה ובתנאים שונים לגמרי, מתרחש במקום הרבה פחות ציורי: האסלה. בזמן ההדחה זרם המים נכנס במהירות אל האסלה, יוצר ערבול והתזה ומשחרר לחלל החדר טיפות וחלקיקים זעירים, שחלקם יכולים לרחף באוויר ולשאת עימם מיקרואורגניזמים שמקורם במי האסלה או במשתמשיה. כדי להבין את היקף התופעה, חוקרים בוחנים בשנים האחרונות לאן החלקיקים האלה מגיעים, כמה זמן הם נשארים באוויר ומה משפיע על הכמות שנפלטת בכל הדחה.
החלקיקים שבאוויר
טיפות וחלקיקים מוצקים שמרחפים באוויר נקראים אירוסולים, והם נוצרים גם בפעולות יומיומיות אחרות, כמו בישול או ניקיון. במקרה של הדחת אסלה הם עשויים לשאת איתם גם חומר ביולוגי, כמו חיידקים או נגיפים. אירוסולים שנושאים חומרים כאלה נקראים ביואירוסולים. בבית, שבו בדרך כלל יש מספר מצומצם של אנשים שמשתמשים באותה אסלה, מספר ההדחות וההזדמנויות לחשיפה לביואירוסולים יכול להיות קטן יחסית. בשירותים ציבוריים ובמוסדות, לעומת זאת, השימוש התכוף באסלה וההדחות החוזרות עלולים להגדיל את כמות החלקיקים המצטברת באוויר, וכך גם את החשיפה אליהם. לכן חשוב להבין כיצד הביואירוסולים האלה נוצרים ומתפזרים, כדי להעריך טוב יותר את הסיכון שעלול להיות טמון בהם ולבחון דרכים לצמצם חשיפה בחללים משותפים.
במחקר שהתפרסם בספטמבר בכתב העת Science of the Total Environment, צוות חוקרים מאוסטרליה סקר 22 מחקרים שבדקו פליטה של אירוסולים וביואירוסולים בעקבות הדחת אסלות. המחקרים נבדלו זה מזה בסוגי האסלות שנבדקו, במנגנוני ההדחה ובשיטות המדידה, והסקירה נועדה לחבר בין הממצאים ולבחון איזו תמונה כוללת עולה מהם.
בעזרת לייזר, אפשר לראות את החלקיקים שמתפזרים באוויר בעקבות הדחת המים | John Crimaldi
בתוך אזור הנשימה
מתוצאות המחקרים עלה שהרסס שנוצר בהדחה לא נשאר רק סביב מכל האסלה הקעור. בכמה מהמחקרים אותרו אירוסולים במרחק של עד מטר וחצי ממנה, וחלקם הגיעו לגובה של 1.63 מטר – בתוך אזור הנשימה של אדם מבוגר. גם המדידות שנעשו בגובה נמוך יותר מעניינות: במקרים רבים הגיעו החלקיקים עד גובה של כמטר, בערך אזור הנשימה של ילדים בני ארבע עד שש. כלומר, החלקיקים שנפלטים בהדחה יכולים להתפזר בחלל ולהגיע גם לגובה שבו בני אדם נושמים, ולא להישאר רק סמוך למקור.
חלק מהאירוסולים נשארים באוויר גם אחרי שהמים מפסיקים לזרום, ובכמה מהמחקרים הם נמדדו לפחות עשרים שניות לאחר ההדחה. רבים מהם גם זעירים במיוחד: ברוב המחקרים שדיווחו על גודל החלקיקים נמצא שרובם היו קטנים משלושה מיקרומטרים (אלפיות המילימטר). חלקיקים קטנים כל כך יכולים לרחף באוויר זמן רב ולהישאף, וחלקם עשויים להגיע גם עמוק לדרכי הנשימה.
המדידות האלה לא בהכרח מראות עד כמה רחוק האירוסולים יכולים להגיע: הן משקפות רק את המקומות שבהם הוצבו מכשירי המדידה. בפועל, זרמי אוויר בחדר עשויים לשאת את החלקיקים רחוק יותר, ולכן קשה לדעת עד לאן הם מתפזרים בתנאי שימוש רגילים.
הבדלי ריכוזים
ריכוז האירוסולים שנמדד באוויר אינו זהה בכל הדחה. כדי לבדוק את הקשר בין ריכוז המיקרואורגניזמים במי האסלה לריכוזם באוויר, ב-11 מהמחקרים הוסיפו חוקרים לאסלה ריכוזים ידועים של חיידקים, נגיפים או חלקיקי דמה ששימשו למעקב אחר הפיזור, ואז מדדו מה הגיע לאוויר החדר. בניסויים האלה התמונה הייתה ברורה: כאשר הריכוז ההתחלתי גדל פי עשרה, הריכוז שנמדד באוויר עלה בערך פי 2.6. כלומר, ריכוז גבוה יותר של מיקרואורגניזמים במי האסלה היה קשור בדרך כלל לריכוז גבוה יותר שנמדד באוויר לאחר ההדחה.
גם נפח המים בהדחה קשור לריכוז החלקיקים שנמדד באוויר. לפי ניתוח הנתונים, כל תוספת של ליטר לנפח מי ההדחה נקשרה לעלייה של פי 1.3 בריכוז האירוסולים באוויר. ייתכן שנפח גדול יותר יוצר ערבול והתזה חזקים יותר, וכך מעלה את כמות החלקיקים המשתחררים. מחקרים רבים לא דיווחו באופן אחיד על לחץ המים ועל מאפייני הזרימה, ולכן עדיין קשה לדעת מה בדיוק במנגנון ההדחה אחראי לעלייה בריכוז האירוסולים באוויר – אך ברור שלא רק מה שנמצא באסלה משפיע על מה שמגיע לאוויר, אלא גם האופן שבו מתבצעת ההדחה. עם זאת, האומדנים מבוססים על מספר קטן של ניסויים שנבדלו מאוד זה מזה בסוג האסלה, במיקרואורגניזמים ובשיטות המדידה, ולכן אין לראות ביחס שנמצא בהם יחס קבוע שתקף לכל אסלה ולכל תנאי שימוש.
אז מה אפשר לעשות?
סגירת מכסה האסלה ואוורור החדר נשמעים כמו פתרונות מתבקשים, אבל דווקא לגביהם התמונה עדיין לא ברורה. מעט מחקרים בדקו מה קורה כשהמכסה סגור, והממצאים הקיימים מצביעים על כך שהסגירה עשויה בעיקר לשנות את כיוון הפיזור של האירוסולים, ולא למנוע את היווצרותם, עם זאת, הנתונים אינם מספיקים לקביעה כללית. גם לגבי אוורור אין עדיין מספיק נתונים עקביים, ולכן בשלב הזה קשה לומר עד כמה שני האמצעים האלה באמת מצמצמים את פיזור החלקיקים בחדר.
עצם ההגעה של האירוסולים לאזור שבני אדם נושמים את האוויר בו עדיין לא אומרת שהם גורמים למחלה. מיקרואורגניזמים או שרידים שלהם שנמצאו באוויר אינם בהכרח חיים או מסוגלים לחולל מחלות, וגם לא ברור אם החשיפה אליהם מספיקה כדי לגרום למחלה. לכן הסקירה מצביעה על אפשרות לחשיפה, אבל לא מראה שהדחת האסלה גורמת בפועל להעברת מחלות.
הסקירה מציירת תמונה ברורה יותר של מה שקורה בזמן ההדחה: ריכוז האירוסולים שנמדד באוויר אינו קבוע, והוא קשור גם לריכוז המיקרואורגניזמים באסלה וגם לאופן שבו ההדחה מתבצעת. גם למבנה האסלה ולמנגנון ההדחה יש כנראה השפעה, אך המחקרים הקיימים עדיין לא מאפשרים לקבוע איזה סוג אסלה או אופן הדחה מפחיתים את הפיזור בצורה היעילה ביותר. המשמעות היא שיש מקום לחשוב לא רק על ניקיון האסלה, אלא גם על האופן שבו היא מתוכננת ופועלת. הבנה טובה יותר של התהליך הזה עשויה לאפשר בעתיד לתכנן אסלות וחדרי שירותים שמפזרים פחות חלקיקים באוויר, במיוחד במקומות שבהם השימוש תכוף.
מאת: אליסה קיסר
באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/
